אבו אל חסן שאזלי - טיולים לרחבי העולם

מקום מפגש שני הימים - אבו אל חסן שאזלי

שיח' אבו אל חסן שאזלי הוא מייסד הזרם המרכזי של המסדר השאזלי, הנפוץ בצפון אפריקה ומצרים (ממנו הסתעף במאה ה-19 המסדר השאזלי יאשרוטי בעכו). הוא נולד בתוניסיה בסוף המאה ה-12, ובבגרותו יצא לחפש את ה’צאחב עלא וקת’ – השולט על הזמן. הסופים טוענים שבכל דור יש אדם אחד שבזכותו מתקיים הדור, והוא נקרא 'השולט על הזמן' או 'הקוטב של הדור'. משמעות השם היא שאדם זה מחובר עם הישות האלוהית ויכול להימצא בכל מקום בו זמנית.
לאחר תלאות ונדודים רבים הגיע אבו אל חסן לעיראק, שם פגש סופי חשוב בשם וואסטי שאמר לו שהאיש שאותו הוא מחפש נמצא בארץ שממנה בא, תוניסיה, ליד הכפר בו גדל, ושמו מוליי עבד אל סאלם מאשיש. אבו אל חסן חזר לתוניסיה והלך לפגוש את מאשיש. כשנכנס אליו אמר לו מאשיש:
"לך תתרחץ".
אבו אל חסן, שהגיע ישירות מהמסע, הלך במהירות להתרחץ. סך גופו בשמן, התמרק בתמרוקים, וכשהגיע לפגוש שוב את מאשיש היה נקי ללא רבב ולבוש בבגדים חדשים, והנה להפתעתו אמר לו מאשיש שוב:
"לך תתרחץ".
אבו אל חסן, מבלי שהבין, הלך להתרחץ שוב, בחושבו שאולי שכח או פסח על דבר מה בפעם הקודמת. לאחר שווידא שהוא נקי ללא רבב, הלך לפגוש את מאשיש שוב.
תגובתו של מאשיש הייתה זהה:
"לך תתרחץ".
לפתע אבו אל חסן הבין. משמעות בקשתו של מאשיש הייתה שהוא צריך לנקות עצמו רוחנית מכל מה שצבר עד כה, מהידע שלו, כדי שיוכל להיות תלמידו.
בפעם הבאה שהלך לפגוש את מאשיש, אמר אבו אל חסן: "הו אללה, הידע שלי נרחץ ממני, כך שאין לי יותר שום ידע מלבד מה שילמדני מורי זה".
אבו אל חסן היה לתלמידו של מאשיש וקיבל ממנו את ההסמכה לההפך מורה לדרך הסופית. בתורה שאותה לימד הוא הדגיש את חיי העבודה וההתערות בחיי היומיום. ההבדל בין סופי לאדם רגיל הוא שהסופי נמצא בקשר עם אלוהים, זוכר ומזכיר אותו, תוך המשך שגרת היומיום.


 

דרך שלישית בסופיות

אבו אל חסן שאזלי התחיל דרך בסופיות, המשלבת בין עולם הרוח והאקסטזה, לבין העולם הגשמי והארצי. המסדר השאזלי על שלוחותיו נהיה, בין השאר, גם מסדר של גילדות מקצועיות, והפך להיות המסדר הגדול ביותר במצרים ובצפון אפריקה. דרך חדשה זו באסלאם הדגישה את העבודה הפנימית בתוך האדם, אך מתוך מעורבות בעולמנו, וחינכה לקבלת צו הגורל ולצניעות. מה שאנחנו מחפשים לא נמצא רחוק מאיתנו, אלא קרוב אלינו, בתוכנו.
 כשהתקבל לבסוף אבו אל חסן שאזלי לפני מאשיש, לאחר שרחץ עצמו כיאות, שאל אותו את שחיפש כל חייו: "מהו השם הנסתר של האלוהים?",
לפי האמונה המוסלמית לאלוהים יש תשעים ותשעה שמות גלויים, ושם אחד נסתר.
על ברכיו של מאשיש ישב ילד קטן שענה לאבו אל חסן במקומו של מאשיש: "השם שאתה מחפש הוא אתה עצמך."
אבו אל חסן הלך דרך ארוכה רק כדי לגלות שמה שהוא חיפש במסעו הארוך, קוטב הזמן, היה כל הזמן בארץ מולדתו, ואז גילה שמה שהוא חיפש מחוצה לו היה כל הזמן בתוכו.
לימים לימד אבו אל חסן שאדם צריך להיות כפי שהוא: "הרחק את הצלמים מלבך ותן לגופך מנוח מהעולם הזה, אחר כך תהיה כפי שתרצה. כשהאדם שפל רוח, אין האל מעניש אותו על שהוא מותח את רגליו כדי לנוח ממאמציו, אך הוא כן מעניש את מי שמאמציו מלווים בגבהות לב". "גן עדן זה כאן", אומרים השאזלים, "תיהנו מהחיים", הם אומרים וסוחטים אנחת רווחה מחסידיהם, שמותחים את רגליהם למנוחה.
 
לפי האמונה הסופית יש לדת ארבע רמות: הראשונה היא רמת החוק, השריעה, המחלקת את העולם לטוב ולרע, עשה ואל תעשה. זו הרמה הנמוכה ביותר כיוון שהיא דואלית ומחלקת את העולם לשניים, במקום שהעולם יהיה אחד. הרמה שמעליה היא הרמה של הדרך המיסטית, הטריקה. ברמה זו אין חלוקה לטוב ולרע, אלוהים נמצא גם במסגד וגם בבית המרזח, אלוהים הוא אחד.
משה, גדול הנביאים בקוראן אחרי מוחמד, היה מנהיג ברמת השריעה, החוק, אבל שאף, כמו כל אדם אחר, להתקדם לרמה גבוהה יותר, לרמת הטריקה. משה היה מנהיג דתי בעל עוצמה, שזכה לראות את האלוהים בסנה הבוער וגם על הר סיני, והביא את מערכת החוקים לבני האדם, אך למרות זאת הוא היה מוגבל לצד הנגלה של הדת, הצד של החוק, רמת השריעה, ולא היה בקי בצד הנסתר של הדת, הצד המיסטי, רמת הטריקה. משה ביקש ללמוד את הצד הנסתר, ולכן הלך לפגוש את חידר, עבד האלוהים, במקום מפגש שני הימים: הים המלוח והים המתוק. הים המלוח מסמל את הידע הרגיל, ידע החוק, שבו משה בקי ושאותו יכול היה לחצות כרצונו. הים השני, הוא ים של מים מתוקים המסמל את הידע הנסתר, נותן החיים ומשנה החיים. בים זה משה הוא עדיין תינוק בתיבה, נישא לאן שייקח אותו הזרם.
 
סיפורו של משה מסופר באחת הסורות החשובות ביותר בקוראן, סורת המערה (64-60):
"משה אמר לנערו, לא אשקוט עד אם אגיע אל מפגש שני הימים, אפילו אלך עידן ועידנים. כאשר הגיעו אל המפגש, שכחו את הדג אשר נשאו עמם, והוא עשה דרכו אל הים וחמק מבעד למחילה. כאשר עברו שניהם מן המקום ההוא והלאה, אמר לנערו, התקן לנו ארוחה, כי הוגיענו המסע. אמר הנער, הראית? בעת שנחנו ליד הסלע, שכחתי את הדג. אין זאת כי השטן הוא שהשכיח את זכרו ממני. הוא עשה דרכו אל הים באורח פלא. אמר משה, זה הדבר אשר נחפש! אז פנו לאחור ושבו על עקביהם".
 משה ונערו הגיעו למקום מפגש שני הימים וברשותם דג, בהגיעם הדג התעורר לחיים בלי שישימו לב, ונמלט אל הים. לפי המסורת המוסלמית מקום מפגש שני הימים הוא באר החיים שכל מי ששותה ממימיה יחיה לנצח. הדג שמתעורר לחיים מסמל התעוררות רוחנית, שהתרחשה כשמשה הגיע לבאר החיים, אך משה לא שם לב לתחיית הדג, ולא הכיר בכך שהגיע לבאר החיים. מכיוון שכך הוא חזר על עקבותיו על מנת לחפש את הדג בתקווה לגלות את באר החיים, אך במקום זאת הוא פגש אדם מלא בדעת וברחמים – את חידר, מדריך הנשמות במיסטיקה המוסלמית. משה הבין שאדם זה נשלח ללמד אותו ולהכניסו לתוך העולם הרוחני ולכן ביקש להיות תחת חסותו.
 חידר היה מוכן לקבל אותו בתנאי שלא ינסה להבין את מעשיו. משה, לדבריו, צריך ללמוד לקבל את הגורל ללא שאלות. האמת היא אחרת ממה שנדמה לו או ממה שהוא חושב. "אמר לו משה, האוכל לבוא בעקבותיך למען תורני בינה מאשר לימדוך? אמר, לא תוכל להאריך רוחך עמי, כי כיצד תאריך רוחך עם דבר אשר לא תדענו לפרטיו?"
 חידר עשה דברים שונים שמשה לא הבין, ומשה התרעם על כך, ובניגוד להסכם הראשוני שלהם, הוא לא היה מוכן לקבל את גזרת הגורל כפשוטה, כמו שהיא, להשלים עם הדברים, להיות מוסלם, מלשון להשלים. חידר, לדוגמא, נוקב חור בסירה של דייגים עניים והסירה טובעת, משה מתרעם על כך, חידר מסביר למשה ששודדים עומדים להגיע לכפר הדייגים ולהחרים את כל סירות התושבים, ועל ידי הטבעת הסירה הוא למעשה מציל אותה, ושאפשר יהיה לשלות אותה ממצולות הים ולתקנה בעתיד. משה מתרעם על המעשה החריג מכיוון שאיננו יודע את משמעות הדברים האמיתית. הוא נכשל במבחן, אין לו אורך רוח מספיק כדי לקבל את האמת, הוא לא מסוגל לרדת לסופה, לראות מעבר לכאן ולעכשיו.




הסיפור של משה בא ללמד אותנו שיש רמה  של דת שהיא מעבר לרמה הרגילה של החוק, דרך שהיא מעבר לטוב ולרע, שבה הכול הוא אחד ומוביל למקום כלשהו, שבה הכול מסתדר לטובה. זאת הדרך המיסטית.  שתי הרמות שמעל הרמה המיסטית של הדת הן רמות הידע והאמת. לחידר יש ידע הנובע מעולם האמת וכל דבר שהוא עושה נובע מאמת זו. חידר, כמו 'קוטב הזמן', מסוגל לנוע בזמן ולצפות את העתיד. הוא יכול לראות מה עומד לקרות וכיצד דברים המתרחשים עכשיו, יגרמו לתוצאות כאלו או אחרות בעתיד. 

 'קוטב הזמן' מזהה את היד המכוונת בכל דבר, אך גם מסוגל לפעמים להזיז אותה. הוא רואה שאין אפשרות שדברים יקרו אחרת ממה שהם מתרחשים, ובכל זאת מנסה לבטל את רוע הגזרה. אם טוב לאדם בחיים, כל מה שקרה לו עד אותו הרגע, הוביל אותו לכך, כולל הרגעים הקשים. אם לא טוב לו לאדם בחייו, אולי הסיבה לכך תובילו למקום טוב יותר.

 הדתות המערביות תופסות את הזמן כהשתלשלות ליניארית המתחילה בנקודה כלשהי ומובילה לנקודה מסוימת, ובניגוד לדתות המזרחיות שתופסות את הזמן כהתפתחות מעגלית. הדתות המערביות רואות את נקודת ההתחלה בנפילת האדם מגן עדן. על פי רומי,  אחד המורים הסופים החשובים, נפילת האדם התרחשה בגלל המוח המנתח שלנו, הדואלי, שבודק כל הזמן את המציאות, ולצורך כך מחלק את העולם לשניים, כן ולא, טוב ורע, שחור ולבן. נפילת האדם התרחשה לא רק בראשית הזמנים, אלא היא מתרחשת בכל רגע ורגע. רק בעתיד הרחוק, כשיבוא המשיח ששמו אהבה, ייגאל האדם מנפילתו.
המיסטיקה הסופית, כמו גם החסידות היהודית (וזרמים מיסטיים נוספים כגון הגנוסטיקה הנוצרית ועוד), מתייחסת לגאולה כעניין אישי: נפילת האדם מתרחשת עם הלידה, כשהחלק האלוהי שבנו מתנתק מכור מחצבתו ונשבה בחומר. האדם חושב: הגוף שלי זה אני, אך זוהי רק אשליה של המוח והתפיסה החושית. הסופים קוראים לכך 'נפס' – הנפש החייתית שבתוכנו.
 גאולת האדם מתרחשת כשמתעוררת האהבה בלבנו, אהבה שמאחדת אותנו עם אלוהים ומגיעה לשיאה עם המוות, שהסופים תופסים אותו כיום החתונה, האיחוד מחדש עם האלוהים. אומר המשורר הסופי: "אני האוהב, אני האהוב, שניים שהם אחד".
במסורת הסופית יש זרם של אנשים המתווכחים עם אלוהים, רבים איתו ולועגים לו, דבר הניתן לעשות רק מתוך מצב של קרבה, ולכן אנשים אלה נקראים 'מקורבין'. הם אינם מזהים עצמם עם דת זו או אחרת: "לא נוצרי או יהודי או מוסלמי, לא הינדי, בודהיסט, סופי או זן, אף לא דת כלשהי או מערכת תרבותית", אומר רומי. האלוהים ש'המקורבין' יוצאים נגדו הוא האלוהים הבנאלי, בעל הזקן הלבן, היושב על כיסא הכבוד ושופט את הנשמות בעזרת המאזניים. אלוהים זה מחלק אנשים לקבוצות ויוצר שנאה בלבבות. אלוהים זה מחלק את העולם לשניים.
"מאזניים מתאימים לסוחר בשוק, לא לאחד שיודע צפונות לב", אומרים הבקטשים השייכים לזרם המיסטי שבאסלאם. כדי שנוכל להגיע לאלוהים האמיתי, לאלוהים שבתוכנו, עלינו להיפטר מהאלוהים עם המאזניים, כפי שאמר פעם חכם זן: "אם הייתי פוגש את הבודהא בדרך, הייתי הורג אותו".
 כדי שנוכל להגיע אל האל הוא שולח אלינו את עבדיו, שליחיו, שילמדונו אורך רוח. אבו אל חסן שאזלי אמר: "בדרך זו אין מנהגי נזירות או אכילת לחם סובין גס, אלא כל כולה אורך רוח נוכח גזירת האל וביטחון בהנחייתו, כי האל אמר: 'נתנו ביניהם מנהיגים המנחים על פי צוונו, והם בעלי אורך רוח, סמוכים ובטוחים באותותינו'" (סורה 24, 32).

בדרך של מסדר השאזלים העיקרון הראשון הוא לא לשפוט, או כפי שנאמר בטרמינולוגיה של השאזלים, לחשוב מחשבה חופשית, שפירושה היכולת להשתחרר ממושגי הטוב והרע, הגיהינום וגן עדן. 
אל שאזלי אמר: “הו אללה, גזרת על עמך שפלות עד שיהיו חזקים. גזרת עליהם לאבד עד שיימצאו. זה שלא הושפל - לא יהיה חזק, וזה שלא איבד - לא ימצא. זה הטוען כי מצא ללא שפלות, משלה את עצמו. זה הטוען שמצא בלי לאבד, משקר”.

יום אחד ראו את המיסטיקאית הסופית בת המאה ה- 9, רבעא אל אדוויה, רצה כה וכה, בידה האחת דלי מים ובשנייה לפיד בוער.
"לאן את רצה?"
"אני רצה לכבות את האש בגיהינום ולשרוף את גן עדן, כדי ששני המסכים הללו לא יסתירו את האלוהים למאמינים", היא ענתה.
ביסטמי, מיסטיקן סופי אחר מהמאה ה- 9, אמר אותו דבר בצורה שונה מעט: "הו אללה, מה היא האש שלך? זה שום דבר, תן ואהיה האדם האחד שהולך לתוך האש שלך וכל השאר יינצלו. ומה הוא גן עדן שלך? זהו משחק ילדים. ומי הם אותם לא מאמינים שאתה רוצה לענות? הם משרתיך. סלח להם".



 
אבו אל חסן שאזלי מת ב-1258 בדרכו למכה ונקבר בא- רודה, ליד שארם-א-שיח'. ליד קברו יש שתי בארות. האחת מכילה מים מתוקים והשנייה מים מרים. אבו אל חסן גישר בחייו ובתורתו בין שני סוגי המים: המים המתוקים של האלוהים והמים המרים של החיים. בין שני סוגי הימים: הים המלוח של הגלוי והים המתוק של הנסתר, יש אומרים שמקום קברו הוא מקום מפגש שני הימים.
 לאחר מותו של שאזלי התפשטה תורתו והתגבשה למסדר שנוסד באלכסנדריה על ידי תלמידו אל מורסי. המסדר השאזלי הפך למסדר הגדול והמשפיע ביותר בצפון אפריקה ובמצרים, אך עם הזמן התפלג לזרמים ותתי זרמים. המסדר השאזלי יאשרוטי הוא רק אחד מני מסדרים רבים שהתפלג מהזרם המרכזי. מסדר זה נוסד בעכו באמצע המאה ה-19