הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

אחריות - טיולים לרחבי העולם

אחריות – לכל איש יש שם

תחושת האחריות העמוקה היא בבסיס התורה הסופית. באסלאם קוראים לכך ה"אמנה", או בעברית – "האמון". זהו מעין פיקדון שהפקיד האלוהים בידי בני האדם, אחריות שהם יכולים וצריכים לקחת על עצמם אם הם רוצים למלא את תפקידם בעולם. אחריות זו מתבטאת בצורה הטובה ביותר ביחס שבין מורה לתלמיד. המורה סופח אליו או לוקח על עצמו, את כל החולשות והצדדים האפלים של התלמיד, וממלא אותו באור אלוהי. תפקידו של המורה, שאצל הסופים נקרא שייח', הוא אלטרואיסטי לחלוטין ואין דבר שהתלמיד, "מוריד" בשפת הסופים, יכול לתת למורה בתמורה.

הדרך של האחריות, תמיד דיברה אלי והדהדה עמוק בנשמתי. לפי הדרך הסופית, לכל אדם יש שם (רוחני-נשמתי), וכנראה שאחד השמות שלי הוא "אחריות". לכן, באופן טבעי, האופן בו אני בוחן אמיתות מורים שונים היא דרך האחריות שלהם כלפי תלמידיהם. אלא שלכל מורה יש את דרכו הייחודית להעביר את האור האלוהי. ישנם מורים שהשם שלהם הוא "עוצמה", יש מורים שהשם שלהם הוא "שיכרון" או "יופי". היו מורים שנשאו את השם "אהבה" – הם היו כל כך מלאים באהבתם עד ששכחו את האנשים שסביבם. אחת הבולטות מביניהם הייתה רבעאה אל אדוויה, משוררת האהבה והמיסטיקנית מבצרה, שחייתה במאה התשיעית. היא הייתה כה מלאה באהבתה לאל, עד שלא היה בליבה מקום לשום דבר אחר. והיא לא יכלה, לכן, לקחת אחריות של נישואים וגידול משפחה – אחריות שאפילו מוחמד לקח על עצמו בשמחה וראה בה חלק מהגשמה של אידיאל האדם השלם. האחריות של רביעה אל אדוויה התבטאה קודם כל בלהיות נאמנה לעצמה, לבטא בצורה ברורה ונהדרת את אהבתה אל האל. בלילות היא נהגה להתפלל על גג ביתה:
"אדוני, הכוכבים נוצצים ועיני בני האדם סגורות, ומלכים סגרו את דלתם.
כל אוהב לבדו עם אהובתו, וכאן אני לבדי אתך."
 
היא הייתה נשארת ערה כל הלילה עד השחר, ואז נרדמת לזמן קצר ומתעוררת בבהלה, שמא לא אמרה את שבחו מספיק. וכך הייתה שרה:
"אהבתי אותך שתי אהבות, אהבה אנוכית ואהבה ראויה לך.
באשר לאהבה האנוכית, בה העסקתי עצמי בך, ודחיתי את כל האחרים.
אך באהבה שראויה לך, אתה מסיר את המסך בכדי שאראה אותך.
ובכל זה התהילה לא לי, לא בזה ולא בזה, אלא התהילה לך, הן בזה והן בזה.
אהוב הלבבות, אין לי עוד אחד כמותך. לכן רחם היום על החוטאת הבאה אליך.
הו תקוותי, מנוחתי, שמחתי, הלב לא יכול לאהוב עוד אחד כמותך."
ובקשר לעצמה אמרה:
"אהבתי לאלוהים כה מילאה אותי, עד שאין בי כל מקום לאהוב או לשנוא כל דבר אחר."
 
רביעה אל אדוויה מודה שאהבתה הראשונה לאל היא אהבה אנוכית שגורמת לה לדחות את כל האחרים. אלא שאהבה זו מובילה לאהבה אחרת, אהבה אמיתית, בה הלב נפתח לכל הבריאה, מופנית כלפי כל דבר וכל אחד. מתוך שלא לשמה באה לשמה.
אנשים רבים מתחילים את הדרך הרוחנית מתוך מניעים אגואיסטיים – מתוך רצון לשפר את חייהם, לצבור כוח וידע, ומתוך מיקוד בעצמם. גם אני נהגתי כך, והדבר גרם לי להתכחש לאחריות ולחובות שלי כאדם ולהיות אדם טיפשי יותר מאנשים שלא עושים את הדרך. אלא שהאהבה גורמת לנו לחזור לתפקידנו בעולם. זה מה שעשה מוחמד לאחר שזכה בחיזיון המסע הלילי, הוא חזר לעולם בכדי להיות כלי בידיו של האל למימוש תוכניתו.
 
המורה הרוחני הוא דמות מורכבת, אדם שלם אך לא מושלם. משמעות האדם השלם היא היכולת להכיל בתוכו ניגודים, את הטוב והרע. קשה לתלמיד בעל ראייה חלקית לנסות לקבע את המורה בתבניות יחסיות. ההתבגרות של התלמיד היא להכיר בכך שגם המורה מתפתח.
במהלך השנים התבגרתי והבנתי שגם מורים גדולים עושים טעויות, ושזוהי אחריותי להכיר בכך ולא להדחיק זאת בהסברים שונים. דבר זה מאפשר למורה מרחב התפתחות בדרך של אחריות הדדית עם תלמידיו.

ביסטמי, שהיה אחד המורים הגדולים ביותר בדרך הסופית, אומר:
"עשיתי ארבע טעויות בצעדים הראשונים שלי בדרך: חשבתי שאני זוכר אותו ואני יודע אותו ואני אוהב אותו ואני מחפש אותו. אבל כשהגעתי אליו ראיתי שהזכירה שלו אותי קדמה לזכירה שלי אותו, שהידע שלו עלי קדם לידע שלי עליו, שאהבתו אלי קדמה לאהבתי אליו, ושהוא חיפש אותי בכדי שאני אתחיל לחפש אותו."
מי שלא עושה לא טועה, ואם ביסטמי טעה, מי יכול לערוב לכך שהמורים אותם אנו פוגשים בדרך לא יטעו?
מסופר על החליף עומאר, שנחשב לדמות מופת באסלאם, שכאשר קיבל את החליפוּת, פרץ בבכי. כששאלו אותו על כך אמר: "אני פוחד שאטעה ולא יהיה מי שיתקן אותי".
לשמע הדאגה הזאת נשבעו כל חברי הנביא, החבורה שמסביב לעומאר, לתקן אותו על טעותו. ואם החליף עומאר איננו חסין מטעות, אז מי יוכל להיות ערב לאחרים?
מעצם ההגדרה של מורה, הרי שהוא יודע יותר מאיתנו, אלא שזה לא אומר שאנחנו צריכים להסיר את האחריות מחיינו. תמיד תהיה הפעם היחידה שבה הקול הפנימי שלנו יידע יותר טוב וזו תהיה הפעם המכרעת. המורה האמיתי אינו מלמד מכוח עצמו, אלא מכוח משהו שעובר דרכו.



 
ובהקשר זה סיפר לנו אוזאיר, מהדרווישים המחוללים בקוניה, סיפור:
איש שיכור הגיע למרכז של דרווישים ושאל: "מה צריך לעשות בכדי להיות דרוויש?"
השייח' ענה לו: "צריך ללבוש את הגלימה ואת הכובע, וכל מה שאומרים לך לקבל בהכנעה ולהגיד "אוואלה"."
"אם כך, זה קל." אמר האיש וביקש להצטרף למסדר.
מרגע ההצטרפות ובמשך ארבעים יום הוא היה אומר על כל דבר "אוואלה".
לך לשוק – "אוואלה".
נקה את השירותים – "אוואלה".
אל תישן – "אוואלה".
אמור אלף פעם תפילה זו וזו – "אוואלה".
כל דבר הוא קיבל בכניעות ואהבה והתקדם כתוצאה מכך מהר מאד, עולה במעלה המדרגות הרוחניות, להפתעת ולשמחת כולם ובמיוחד השייח' שלו.
לאחר ארבעים יום שלחו אותו לשוק לקנות משהו. באותו הזמן שני אנשים רבו ביניהם והאחד דקר את השני למוות. הדרוויש הגיע למקום האירוע וניגש לראות מה קורה ואם יוכל אולי לעזור. הוא מצא את איש מתבוסס בדמו וסכין תקועה בבטנו.
באותו רגע בדיוק הגיע למקום שוטר ותפש את הדרוויש.
"אתה מכיר את האיש?" הוא שאל.
"אוואלה" ענה הדרוויש, מכיוון שזה הדבר היחיד שהוא ידע והיה מותר לו להגיד.
"אתה פגעת בו?" שאל השוטר.
"אוואלה" ענה הדרוויש.
"הסכין שלך?" הקשה השוטר.
"אוואלה" ענה הדרוויש.
"אם כך בוא איתי מייד לשופט." אמר השוטר ותפש את הדרוויש בידו, מוליך אותו אחר כבוד לבית המשפט.
הדרוויש בא לפני הקאדי.
"אתה הכרת את האיש?" שאל הקאדי.
"אוואלה" ענה הדרוויש.
"אתה הרגת אותו?" שאל הקאדי.
"אוואלה" ענה הדרוויש.
"אתה לא מתחרט על מעשיך?" הקשה הקאדי.
"אוואלה" ענה הדרוויש.
"קחו אותו מכאן ותלו אותו בכיכר העיר!" פסק הקאדי ויצא מן האולם.
הדרוויש, השוטר והמון רב שנאסף בינתיים מסביב, הלכו למקום התלייה.
"שים את צווארך בחבל", אמר התליין.
"אוואלה" ענה הדרוויש ועשה כמצווה עליו, אך הפעם התחיל להתגנב חשש ללבו. הנה הוא אומר כל הזמן "אוואלה" והמצב רק הולך ומחמיר. פחד השתלט עליו, במקום להגיע להארה, החבל מתהדק על צווארו ועוד רגע כבר לא יהיה בין החיים....
רגע לפני שהחבל התהדק על צווארו מישהו בקהל צעק: "עצרו!!!"
"אתם תולים אדם חף מפשע. אני ראיתי מי הרג את האיש בשוק וזה לא מי שאתם תולים. הקורבן שלכם הוא סתם דרוויש מסכן שכל מה שהוא יודע להגיד זה "אוואלה"!"
באותו הזמן הגיע שוטר אחר שסחב אחריו את הרוצח האמיתי.
לאור ההתרחשויות האלו, הוריד התליין את החבל מצווארו של הדרוויש ושחרר אותו לחופשי.
הדרוויש עשה את דרכו אל ה'טקה' למפגש עם השייח'. כשהגיע אליו שם על הרצפה שלפניו את הגלימה ואת הכובע ואמר לו כך:
"אני מחזיר לך את הגלימה שנתת לי, את הכובע ואת ה"אוואלה" שלך. הדרך של הדרוויש היא יותר מדי קשה בשבילי, אינני יכול יותר לעמוד בה יותר."
לאחר שהלך אמר השייח' לתלמידים:
"אם אותו אדם היה עומד בניסיון שאלוהים שלח לו, כגמול להצטיינותו, תוך כמה חודשים הוא היה נהפך לשייח' גדול ואני הייתי בא ללמוד אצלו."
 
הסיפור הזה מסופר במעגלי הדרווישים כדי להראות את החשיבות של קבלת גזרות הגורל ולימוד צייתנות מוחלטת לשייח'. אלא שאני רואה בו גם פן נוסף: אני חושב שאותו דרוויש, שהחזיר את הגלימה לשייח' ואמר לו, "אני לא רוצה את ה"אוואלה" שלך", צדק מבחינה מסוימת.
הסכנה בפירוש כל מצב כמשהו שאנחנו לא יכולים להבין אותו ושיש סיבה מאחוריו, היא לעיתים בבחינת בריחה מהתמודדות עם האמת הפנימית שלנו ומציאות החיים.
בדרך הרוחנית צריך שתי נקודות מבט – האחת בתוכנו ואחת מחוצה לנו. שתי נקודות המבט צריכות להתקיים בו-זמנית. זהו הפרדוקס של הדרך הרוחנית והשער אליה. זה הסוד שבמשפט "אין אלוהים מבלעדי אללה", האיחוד של הניגודים, האין והיש בו-זמנית. זהו השער המאפשר לנו לעבור מעולם הדואליות שלתוכו אנחנו נולדים אל עולם האחדות.
 
בקוראן מסופר שאלוהים נותן את ה"אמנה" לאדם בזכות היותו "טיפש ובור". אנו צריכים להילחם על היטהרות מבורות ושכחה עצמית, להשיג ידע משחרר ולהתאמץ לשם כך ללא גבול, להתחרט חרטה עמוקה וכנה על הטעויות שלנו. ובו-זמנית לזכור שבלעדיהם לא היינו יודעים מי אנחנו באמת. דרך הטעויות שאנו עושים והבורות שאנו מבטאים – אנו מגלים את הניצוץ האלוהי.
 
ה'אדהב' – דרך ההתנהגות הסופית הנורמטיבית – אומרת שיש להגיד "אוואלה" על כל דבר.
מסופר על סוליימן דדה, האיש שהביא את המסדר ה'מוולני' לארצות הברית: באחת הפגישות, תלמיד חדש הזיז בטעות את נעליו שהושארו מחוץ לפתח, והניח אותן כשהן מצביעות החוצה. בבתי הספר של הדרווישים, מעשה כזה משמעו שהדרוויש צריך לעזוב את המקום. סוליימן דדה יצא, חיפש את נעליו ולא מצא. או-אז ראה שמישהו הניח אותן בצורה שבה הן מצביעות החוצה. לרגע הוא היסס, אך בסופו של דבר קיבל עליו את הגזרה. מכיוון שהסופי רואה בכל דבר סימן, ומכיוון שהיה זה הזמן הנכון מבחינתו, הוא עזב את המקום ואף את אמריקה, מתוך כוונה שלא לחזור יותר לעולם.
בעייני זהו סיפור מדהים ומרגש של קבלת הגורל ברוח טובה, ולא משנה מנין זה מגיע. משמעו, שעל כל דבר צריך להגיד "תודה לאל". במקביל לכך צריך לשמור את מרכז הכובד השני והוא – לקבל בהשלמה את מה שחי בנו, את מי שאנחנו, נהיה אשר נהיה. אסור לנו לאבד חלק מהותי מהדרך הרוחנית וזה האחריות העצמית והרצון החופשי – באופן פרדוקסאלי אלה הם הדברים היחידים אשר מאפשרים באמת לקבל הדרכה מבחוץ.





"בוא, תהיה אשר תהיה;
נווד, עובד אלילים, אוהב חיים.
בוא, ושוב פעם בוא.
שיירתנו איננה שיירת ייאוש,
גם אם הפרת את נדרך בפעם האלף,
בוא, ושוב פעם בוא."
 
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו