הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

במעגל הדרווישים - טיולים לרחבי העולם

לביקור העשירי בקוניה בשנת 2010 יצאתי בעצמי, כחניך, ולא כמדריך קבוצה. יצאתי למסע זה על מנת להצטרף רשמית למסדר ה"מוולני" במהלך פסטיבל הדרווישים המחוללים, ביחד עם עוד תשעה ישראלים שעשו את אותה הדרך.
החידוש בענף המסדר ה'מוולני' בארצות הברית טמון בכך שהוא מנסה להתאים את הדרך המיסטית הסופית לתרבות המערב. בין השאר הוא מאפשר ללא-מוסלמים להצטרף לשורותיו, וכן נוהג בשוויון בין גברים לנשים בטקסי הריקוד, התפילה והמדיטציות.

משנת 2007 הגיעה לארץ באופן קבוע מורה מטעם מסדר זה בשם שייח'ה חדיג'ה וסביבה התגבשה קבוצה של ישראלים, יהודים וערבים, שביקשו להיהפך לדרווישים מחוללים. בתום ארבע שנים של אימון נסענו לקוניה, בכדי להשתתף בהילולה השנתית לכבוד יום חתונתו, הלא הוא יום מותו, של רומי, לעלות לרגל למקומות הקדושים ולפגוש את השייח' ג'לאל א-דין לוראס – ראש המסדר המתגורר בקוניה.
מטרת הביקור הייתה התקבלות רשמית כחברים, לשם כך השתתפנו בטקס חגיגי בו לבשנו שמלות שנתפרו במיוחד עבורנו והוענקה לנו הרשות ללבוש את כובע ה"סיקה".

ה"סיקה" הוא הכובע הטקסי של המסדר, כובע לבן חום בצורת גליל גבוה המתנשא מעל הראש ומסמל את מצבת הקבורה של האגו. הקבלה כדרוויש למסדר היא במידה רבה מוות סמלי לאני הישן, כדי להיוולד כישות רוחנית בעולמות הלא נראים. אלא שאותי קשה להרוג... ואכן, במשך שלושה ימים לא נמצא כובע גדול מספיק שיתאים לראש שלי.
"זה מפני שאתה חושב יותר מדי", אמרה חדיג'ה.
בסופו של דבר קיבלתי את הכובע היפה ביותר שיכולתי לצפות לו, כובע שהוכן במיוחד עבורי כמתנת התנצלות על מה שקרה שנה וחצי לפני כן.
 
בקיץ 2009 הייתי בקוניה עם קבוצה של אנשים והתארחנו בבית הארחה של הדרווישים השייך לאוזאיר ועיישה. אחד השייח'ים הסופים המקורב אליהם האשים אותי בכל מיני דברים שלא עשיתי וכתוצאה מכך הם היו קרים אלי. אני בחרתי להתעלם מהתנהגותם והתברר שטוב עשיתי.
רומי אומר: "בכעס תהיה כמו מת. בחולשות של אחרים תהיה כמו הלילה."
יומיים לפני טקס החניכה נתן לי אוזאיר במתנה כובע "סיקה" שהוא הכין בעצמו, מעין הבעת התנצלות על מה שקרה בינינו. עיישה, אשתו, אמרה שאני כמו אח בשבילם והבטיחה שבפעם הבאה שאבוא עם קבוצה תטפל בי יפה. כשחוללתי בפעם הראשונה עם כובע "סיקה" זה בטקס החניכה הרשמי, הרגשתי איך הלב שלי מתנקה והאמון והאהבה לטוב הקיים במין האנושי מתגברים. נדמה היה לי שהעולם יכול להיות מקום יפה יותר.
 
באחד הימים נכנסתי לראיון אישי עם חדיג'ה בו העליתי חלק מאכזבות העבר שהיו לי בדרך הרוחנית:
 "אני לא מאמין במורים שיודעים יותר טוב וכל הגורואיזם הזה." אמרתי.
 "נכוויתי מכך בעבר והניסיון שלי בחיים מלמד אותי שהתשובה לחיים של כל אדם נמצאת אצלו עצמו."
"גם אני חושבת כך." היא ענתה.
 "אינני גורו, ואין לי אג'נדה כלשהי חוץ מלהעביר את תורתו של רומי."
"אם כך, אשמח להיות תלמיד שלך." אמרתי.
במהלך אחת מסדנאות הריקוד שאלתי אותה:
"מה המטרה של אדם בחייו לפי הדרך הסופית? האם יש דבר כזה שנקרא ייעוד, גורל?"
"המטרה היא אהבה." ענתה חדיג'ה את התשובה ה"רגילה".
"אבל אני אוהב." התעקשתי.
"האם אתה יכול לאהוב יותר?" שאלה.
"כן!" הייתה התשובה.
 
כשבעים אנשים נרגשים, מתוכם עשרה ישראלים, והשאר הודים, אירופאים, אמריקאים ותורכים, התאספו מדי ערב במכון לסופיות על שם סוליימן דדה בקוניה.
סוליימן דדה היה אחד האנשים האחרונים שקיבלו חניכה בדרך ה'מוולנית' הקלאסית במרכז ההיסטורי בקוניה, לפני שאתא תורק סגר אותו ואסר על קיום המסדר והטקסים כחלק מהמדיניות הכללית כנגד המסדרים הסופים. בשנות השבעים שלח סוליימן דדה את בנו – ג'לאל א-דין לוראס, לארצות הברית עם הוראות מפורשות שלא יחזור הביתה עד שיתחיל את הדרך של הדרווישים המחוללים במערב. לימים, לאחר שהוקם המסדר (כיום הוא מונה כמה עשרות חברים במעגל הפנימי וכמה מאות בחיצוני), חזר הבן לקוניה והקים בה מרכז על שם אביו. עתה נפגשנו באותו מרכז. במשך שישה ימים נפגשנו מדי ערב על מנת לחולל בצוותא, למדוט, להתפלל, ולקיים את טקסי ה"זיכר". בטקסים חזרנו בקול רם ובאופן מתמשך וקצבי על שמות האל כגון: "אללה", "אללה חי", ועל ביטויים כגון "יסלח לי האל". החזרה לוותה בשירה ובריקוד. השייח' קרא מדי פעם לכמה אנשים שיחוללו במרכז החדר, בעוד כל השאר מצטופפים מסביבם וממשיכים בקריאות קצובות. האנרגיה בטקסים אלו היא אדירה, ולאחר מספר דקות התחושה היא שאתה נמצא בעולם אחר, התפישה החושית והעל חושית מתחדדת, ורצף המחשבות בראש ממריא לגבהים מופלאים.

באחד מטקסי ה'זיכר' צריך היה לחזור על הביטוי – "איסתפר אללה" – יסלח לי האל. אחרי כמה דקות המילים בערבית נראו לי לא מתאימות, לא הרגשתי כחוטא ולא הבנתי על מה האל צריך לסלוח לי. ה"מוולנים" מעודדים חופש בביטוי הדתי ובמחשבות, ולכן שיניתי את הקריאה מערבית לעברית ובמקום "איסתפר אללה", קראתי שוב ושוב: "אשתפר אלי", ובאמת התכוונתי לכך. הדבר שיפר את הרגשתי לאין ערוך ואפשר לי להתחבר ברמה מחודשת אל ה'זיכר'.



ה"מוארת".

לערב הראשון במרכז על שם סוליימן דדה בקוניה, הגיעה כדי לתת את ברכתה, אחת הדמויות החשובות בקרב הסופים כיום בתורכיה, האור של מוולנה – אישה שכינויה "המוארת".
"אם אתם חושבים שזו פגישה ראשונה שלנו, אתם טועים," היא אמרה, מרעידה בליבי מיתר נשכח. "נפגשנו כבר בעבר וניפגש גם בעתיד."
תשע שנים חלפו מאז הביקור הראשון שלי בקוניה ואותו מפגש מופלא עם הדרוויש הזקן שהבטיח לי שלעולם לא ישכח את פניי. והנה... אני הייתי זה ששכח את התחושה הנפלאה של משהו מוכר ואהוב, שנפגשים איתו שוב לאחר אלף שנה.
שכחתי? או שמא מאורעות החיים השכיחו לי את אותו רגע מופלא?
כל השקרים, חוסר האכפתיות, האדישות, שפגשתי במהלך השנים, השכיחו ממני שהחיים יכולים להיות יפים יותר ותמימים יותר. שמתי לב ששכחה זו הולכת ומחריפה ככל שאני מתבגר וככל שהעולם מתמכר לסדרות הריאליטי, רכושנות, לעיסוק המתמיד בלהיות מחובר – בין אם זה למחשב, לאייפון או לפייסבוק, ובינתיים מאבד כל קשר לחיבור אנושי אמיתי.

חשתי כאילו אלף שנה חיכיתי בחשכת המרתפים של הנפש שלי, עד שנפתחה הדלת ואור יום חדר למרתף האפל והטחוב. לאחר שהעיניים התרגלו לסנוור, יכולתי להבחין בגרם מדרגות המוביל מעלה, כלפי פתח של דלת רחוקה שהאור חודר בעדה.
זאת הייתה ההרגשה והדימוי אשר ליוו אותי בביקורי הראשון בקוניה לפני כתשע שנים שהרגישו כאלף שנה. מפליא איך אנחנו נקברים תחת מעטה של לכלוך מנטאלי והתייחסויות לא רלוונטיות. זהו הדבר שאליו מתייחסים הסופים כאל הלכלוך המכסה את ה"ראי".
 
מתברר שבתוכנו יש ראי מופלא היכול לשקף את המציאות האלוהית. הוא נמצא בלב שלנו, אולם אין זה הלב הפיזי, אלא לב רוחני. הסיבה שבגללה איננו קולטים את המציאות הנסתרת היא שאותו ראי מכוסה בלכלוך רב ומעין שכבות של פיח. תפקידו של התלמיד בדרך הסופית היא לנקות את הראי, לנקות את הלב, כדי שיוכל לראות שוב עם העין הרוחנית וכך לקלוט את המציאות האלוהית.

ב'מסנאווי' מופיע הסיפור הבא:
"לאחר שקבוצה של 'גנוסטים' (אנשי הידיעה הבלתי אמצעית) הגיעה לארמונו של מלך הודו והכריזה שהיא יכולה לצייר את התמונה האולטימטיבית, הוכרזה תחרות ביניהם ובין ציירי הממלכה. לצורך התחרות חילקו אחד מאולמות הארמון לשניים בעזרת ווילון שהסתיר את החלק האחד מהאחר. בחצי האחד עבדה קבוצת ציירי הממלכה שנענו לקריאת המלך לבוא ולהוכיח את יכולתם, ובחצי השני ה'גנוסטים'.
במשך כמה חודשים ציירו ציירי הממלכה בכישרון ובמרץ רב על הקיר בחצי האולם שלהם, עד שלבסוף התנוססה עליו יצירה מפוארת מעין כמוה, מלאה בפרחים צבעוניים שאפשר היה ממש להריח אותם ובחיות שאפשר היה ממש לראות את תנועתן. בתמונות נראו אנשים שגרמו למי שהתבונן עליהם לצחוק או לבכות. כשהגיע היום הגדול הציגו ציירי הממלכה את ציוריהם. כל האנשים התפעלו והריעו ובמיוחד המלך, שלא הפסיק לבכות ולצחוק.
אז הגיע תור ה'גנוסטים', הם הסיטו את הווילון המפריד בין שני חלקי החדר והנה הציורים שציירו ציירי הממלכה השתקפו בשלל אורות צבעוניים ואינספור השתקפויות מתוך הקירות החלקים כראי שבחלק שלהם."
באותם חודשים שבהם ציירי הממלכה עבדו וציירו, שפשפו ה'גנוסטים' את הקירות עד שנהיו חלקים כמו ראי ומחזירי אור, ועתה היה להם חדר מראות ששיקף בנצנוצי אורות מדהימים את הציורים שבחצי השני. למותר לציין שה'גנוסטים' זכו בתחרות. גם הציור היפה ביותר בעולם לא יכול להשתוות למראה המשקפת את כל מה שמופיע בתוכה."
בתוכנו קיים ראי כזה. כותב על כך רומי:
"כשאתה לבבי, אין זה משנה מהו מזג האוויר, אתה בשדה פתוח עם חבריך."
מבלי ששמתי לב התכסה הראי שבתוכי בלכלוך במשך שנים רבות ועתה חשתי כמי שצריך לנקות אותו.
 
ה"מוארת" היא שילוב של ניגודים – אישה שמנמנה ועגלגלה בעלת שיער בלונדיני חלק, תווי פנים חדים, וגומות אשר מעטרות את לחייה. אור קורן ממנה, במיוחד כשהיא מחייכת. יש במראה שלה מעט מרומי, שהרי היא נצר ישיר לצאצאיו.
"אני נשואה, מטפלת בבעל, ילדים ונכדים," היא אומרת, "אבל בתוך החיים היומיומיים יש לי את הקשר עם אלוהים, והוא זה שנותן לי כוח לעשות את מה שאני עושה."
את ה"מוארת" ראיתי לראשונה בהופעה הרשמית של הפסטיבל באולם הריקודים הגדול בקוניה. היא נראתה יפה בעיניי והבחנתי כי האור זורח ממנה. אפשר היה לראות ולהרגיש את הפנימיות שלה משתקפת כלפי חוץ. תהיתי: האם פגשתי אותה ואחרים אי פעם בעבר? האם יש סיבה לכך שאנחנו כאן ביחד, דווקא אנחנו מבין כל האנשים?
 
כשאני מדריך בחו"ל קבוצות אנשים שנפגשים בפעם הראשונה, אני שם לב לתופעה הבאה: בתחילת הטיול אינך מבין מה אתה עושה עם האנשים הללו? הם נראים משונים וחשודים. אלא שבסופו של הטיול, כולם מרגישים שלא במקרה נתקבץ דווקא אוסף אנשים ספציפי זה, ושיש משהו מיוחד בקבוצה המסוימת הזו, באיסוף מקרי זה של האנשים. לעיתים גם מתגלים קשרים נסתרים. ראיתי את זה קורה כל כך הרבה פעמים שליבי קהה וזו הפכה לעוד תופעה המוסברת באמצעות הפסיכולוגיה האנושית. במילים אחרות: הקסם שדרכו קלטתי את החיים לפני שלושים שנה, בתחילת דרכי הרוחנית, דהה, וראי הלב התכסה בשכבות של לכלוך פסיכולוגי שממעיט מערכם של הרוחניות ומסתרי החיים.

כשבאתי לקוניה בפעם הראשונה הייתה לי תחושה מיוחדת, חשבתי שאין זה במקרה שאני שם. אלא שמאז ראיתי הרבה אנשים שמתעניינים בדרך הסופית, אנשים רבים שחושבים שהם "גילו את העולם", גילו אסלאם אחר. אנשים שנכנסים לאקסטאזה מדומה, מאבדים את השיפוט העצמאי על כל גחמה שמישהו אומר, שקוראים בשם של רומי מבלי שיבינו דבר. ליבי כנראה קהה. לא עוד תחושת מיוחדות, גילוי, ייעוד, גורל, אלא תחושה של "עולם כמנהגו נוהג" ו"אין חדש תחת השמש".
 
בתחרות שבין ה'גנוסטים' לציירים הוכרזו ה'גנוסטים' כמנצחים. המלך למד את השיעור שלו; אין זה משנה כמה תתאמץ, בסופו של דבר השליט הטוב הוא זה שמגיב למציאות, משקף אותה, ולא מנסה לייצר אותה. ואם הוא עושה זאת נכון – הרי שזה היופי בהתגלמותו.
המשמעות של השם 'גנוסטים' היא ידיעה בלתי אמצעית של המציאות. קבוצות של גנוסטים התקיימו במאות הראשונות לספירה, במיוחד במאות הראשונה עד השלישית, ותרגלו את ניקוי המראה הפנימית של הלב. הם השתמשו בטרמינולוגיה סופית ועסקו בתרגולות סופיות מאות שנים לפני הופעת האסלאם, מה שמוכיח שהסופיות התקיימה כבר משחר ההיסטוריה.
עכשיו ידעתי שאני צריך למרק את הראי שבתוכי, לנקות אותו. מעניין איזה מראה ישקף לי?! ביני לביני שאלתי: האם יהיה לי האומץ להסתכל בראי? האם יש לי כוח לעשות את התהליך?



 

ה"כעבה של הלב"

באחד הימים לקחה אותנו ה"מוארת" לביקור במוזוליאום של רומי ולמרכז ההיסטורי של המסדר בקוניה.
"זוהי מורה בסדר גודל של הדלאי לאמה," הזהירה אותנו חדיג'ה, "היא רואה אתכם כמו שאתם, אז בואו עם האמת שלכם, בלי התחכמויות, אחרת תפספסו את ההזדמנות לשאול אותה שאלות של חיים."
בזמנו של רומי לא היה הבדל היררכי בין נשים לגברים, ביתו של רומי הייתה אחת החשובות שבין המורים הסופים. אלא שעם השנים השתלטה הגישה האסלאמית המסורתית של הפרדה בין נשים לגברים. נשים כמו ה"מוארת" וחדיג'ה מנסות להחזיר את השוויון בין המינים. ההרגשה היא שיש משהו נכון בכך שהוראה רוחנית בעידן שלנו תהיה גם בידי נשים.
מקום קברו של רומי היה במשך שבע מאות שנה המרכז של מסדר הדרווישים המחוללים. במקום נבנו אולמות ענקיים עתיקים המעוטרים וצבועים בצבעים בהירים, בהם קבורים אישים ממשפחתו של רומי, תלמידיו וממשיכי דרכו. מסביב לאולמות נבנה בית ספר ובו חדרי לימוד ומגורים לתלמידים, צאצאיו של רומי גרו במתחם זו וביניהם משפחתה של ה"מוארת".
 
נכנסנו לחדר האירוח של המתחם, חדר גדול במיוחד ובו מאוצרות האמנות שנאספו במקום במשך מאות שנים. על אחד מקירותיו פגשנו בתמונה מיוחדת במינה.
"זוהי התמונה היחידה של רומי שצוירה ישירות בזמן חייו." הסבירה.
"לרומי הייתה תלמידה קרובה, הנסיכה תמרה, שהייתה מאד קשורה אליו. יום אחד היא הייתה צריכה לנסוע לכמה שבועות ורצתה לקחת איתה תמונה שלו. הצייר שנשלח לצייר את רומי נתקל בבעיות קשות בזמן הציור, בכל פעם שהרים את מבטו מכן הציור, הפרצוף של רומי השתנה. בסופו של דבר הוא התייאש, זנח את מלאכת הציור וביקש להתקבל כתלמיד במסדר. אלא שעד שוויתר הוא הספיק לצייר עשרים ושמונה תמונות, שכל מה שנשאר מהם זה התמונה הזאת." היא ביארה.

ואכן, בתמונה היחידה של רומי בחייו, פניו, מעבר לכך שהם זורחים, נראים לא ברורים. הוא כעין דמות אוניברסאלית שיכולה לאמץ כל מבע וכל אופי, פנים אשר יכולות להתאים את עצמן לכל דבר.
הקפנו את הבניין לראות את החדר שבו התארחו הסולטאנים העות'מאניים שבאו לבקר במקום. בחצר המתחם ראינו את הבית שבו התגוררה עם משפחתה לפני שהמקום הפך למוזיאון. ראינו גם את "שער הבושה", השער שדרכו היו יוצאים אלו שלא עמדו בדרישות המסדר והורחקו מחברות בו.
"האם יש חדרים נוספים מתחת לבניין?" שאלתי.
היא הסתכלה בי במבט חודר.
"יש", אמרה, "אבל לא כדאי להיכנס אליהם סתם כך, זה מסוכן מדי, האנרגיה שם אדירה."


דם הופך לחלב

בין כתיבתו של הכרך הראשון של ה'מסנאווי' לבין כתיבת חמשת הכרכים הנוספים, הייתה הפסקה של מספר שנים. לכאורה נבעה ההפסקה עקב מחלתה של אשתו של הוסמדין, האיש שלו רומי הכתיב את הספר, ושלפי דבריו הוא זה שהוציא את הספר ממנו. אלא שבפתיח של הספר השני נותן רומי סיבה נוספת לעיכוב:
"צריך היה זמן כדי שהדם יהפוך לחלב!"

במקומות אחרים ב'מסנאווי' מספר רומי על משה שהפך את המים של מצרים לדם, אלא שרק עבור המצרים היה זה דם, ואילו בעבור העברים היו אלה מים. רומי מספר על מצרי אחד שבא לחברו העברי וביקש ממנו לשתות מהמים שבכוסו. כיוון שהיו חברים נתן לו העברי את המים, אך מרגע שהמצרי הביא את הכוס אל שפתו המים נהפכו לדם.
מהי, אם כן, המשמעות של הפיכת הדם לחלב?
אני יכול לראות בעיני רוחי איך דם הזורם בעורקיה ונימיה של אישה הופך, בעת שהוא יוצא מגופה דרך השד, בעזרת דמיונו הגראפי של רומי, לחלב המזין את התינוק בכוח האהבה שבנתינה. זהו פלא שבו האדום – הקשור לארציות, לפיזיות, לדם – שלפי האסלאם הוא המקום שבו יכול לשכון השטן. הופך ללבן הקשור לטוהר, רוחניות ונתינה. זהו נס המתרחש עם כל לידה, עם כל אהבת אם.
 
המעבר בין דם לחלב הוא המעבר מהעולם הפיזי אל העולם הרוחני, מההתרכזות באישי ובאני לחיים בנתינה ואחדות עם הסביבה. תכונתו של הגוף לתת מזון לגוף אחר היא תכונה מופלאה, כמו תכונתו של המורה המזין את תלמידיו. ה'מסנאווי' מסמל את המזון הרוחני, כדי שהוא יפרוץ החוצה נחוץ היה תהליך של הבשלה, שכללה גם את היחסים בין רומי להוסמדין, כך שהזמן שעבר לא היה לשווא.
כך גם בחיים שלי: בכדי "שהדם יהפוך לחלב" היו צריכות לעבור תשע שנים של ביקורים בקוניה, לכאורה מבלי שיקרה דבר.

אני קורא כיום את ה'מסנאווי' בצורה שונה מאשר קראתיו לפני כן. משהו קורה לי בזמן שאני קורא את הטקסט; אני מרגיש מוזן בדרך לא מוסברת ועולם הדימויים שלי מתעשר. כך גם כשאני חושב על כל הביקורים הקודמים שלי בקוניה – אני רואה מה היה שם שלא ראיתי לפני כן, את החוט המקשר בין הדברים, את העולם הנסתר. כך גם במפגשים עם אנשים, מדי פעם אני מצליח לצאת מהבועה שלי, לשבור את קיר הזכוכית, ולראות שמאחוריו יש בני אדם. וכך, כמובן, גם בזמן שאני רוקד.



 
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו