הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

במעגל הזיכר - טיולים לרחבי העולם

במעגל הזיכר – ביקורים בקוניה, בשנים 2007-2009

אוזאיר

בשנת 2007 יצאתי שוב לקוניה עם קבוצה קצת יותר גדולה של אנשים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי את אוזאיר ונכנסתי עוד שלב אחד פנימה במעגלים של המסדר. אוזאיר הוא מעין "שר החוץ" של הדרווישים המחוללים בקוניה. יש לו בית הארחה, שהוא בית עתיק שהיה שייך בעבר לאחד השייח'ים, וכן חנות שטיחים וספרים הנקראת "האחים הדרווישים". ביתו מהווה מרכז לכל עולי הרגל לקוניה המתעניינים ברומי ובדרווישים המחוללים. אוזאיר לקח אותנו בביקור זה תחת חסותו והכניס אותנו לטקסים במקומות פרטיים בקוניה שלא נכנסו אליהם לפני כן.
לקישור למקום של אוזאיר http://www.dervishbrothers.com/

בשכונות החיצוניות של קוניה ישנם כמה בתים השייכים לקבוצות הדרווישים השונות. לאחד מהם שמנו את פעמינו. בחצר הגדולה ישבו נשענים על הקיר כל השייח'ים וביניהם גם מיודענו מהביקורים ב"בית הדרווישים" – השייח' עלי באבא. לפניהם היו שטיחים ומסביב להם מאות אנשים. בצד אחד של העיגול ישבה קבוצה של נגנים ומעליה במשטח מוגבה יותר ישבו הנשים. בקצה החצר היה מטבח גדול.
ראשית דבר חולק אוכל לכולם ולאחריו התפללו הגברים והתחלנו ב"זיכר". היה זה טקס שונה מכל מה שפגשתי וראיתי לפני כן. הריקודים והמוזיקה לוו בקריאות "אללה" קצובות המלוות בנשימות, שעליהן ניצח אוזאיר. הטקס נמשך אל תוך הלילה. בכל פעם שנדמה היה שהמעגל דועך, נעשתה הפסקה, הוגשה שתייה חמה ועוגיות, ולאחר תפילה קצרה התלקחה מחדש אש הריקוד והקריאות בשם האלוהים.
 
באותה תקופה כבר התחלתי להתאמן בריקוד הדרווישים המחוללים. שנה וחצי לפני כן נתתי הרצאה על הסופים בירושלים. לאחר ההרצאה פנה אלי בחור בשם רונן וסיפר לי שבפסח הוא מארגן סדנא של ריקוד סופי אליה הוא מזמין מורה מארצות הברית בשם שייח'ה חדיג'ה. מייד ידעתי ששם מקומי. במשך עשרה הימים של הסדנא התאמנו בריקוד וביום האחרון אף עשינו את טקס ה'סמע', שלהפתעתי היה אנרגטי מהצפוי. רונן ואני התקרבנו ועתה הוא ותמר אשתו הצטרפו אליי לביקור בקוניה.
כעת, ישבנו יחדיו במעגל הדרווישים. מדי פעם היה ניגש דרוויש אל השייח' עלי בבא שישב נשען על הקיר, מנשק את ידיו, זוכה לברכתו, ומתחיל לחולל על השטיחים שבמרכז. קבוצה של חניכים לבושים בשמלות לבנות ישבה לידנו והיא זו שהסתובבה. מדי פעם הצטרף אליהם אדם זה או אחר ולעיתים גם ילדים. הסיבוב לווה בפתיחה של הידיים לתנוחת פרח ובהטיה של הראש.
הסיבוב מסמל את המעגלים של החיים, החוזרים על עצמם ללא הפסק עד שהאדם מרגיש לכוד בתוכם. אלא שמתוך מעגל אינסופי זה יכול לצמוח משהו חדש, פרח, כפי שבבודהיזם מתואר הסמל של הלוטוס הפורח מתוך הביצה. הדרוויש הוא כמעין פרח, נפתח לריקוד ולנוכחות הגבוהה, מסנוור ומעשיר ביופי שלו ושל צעדיו את הנוכחים מסביב.

לאחר הסדנא הארוכה עם שייח'ה חדיג'ה בארץ, הייתי בטוח שאני כבר "מומחה" לריקודי דרווישים. שאלנו אם נוכל להסתובב גם אנחנו? לאחר שנענינו בחיוב קמתי, ניגשתי אל השייח' לקבל את ברכתו, והתחלתי להסתובב. מה שקרה הוא שכשניצבתי במרכז שכחתי את כל מה שידעתי ולמדתי והייתי כמו ילד קטן נזוף לפני המורה. התוצאה הייתה שבסוף הריקוד כמעט ומעדתי על שורת השייח'ים שישבה נשענת על הקיר ורק ברגע האחרון נמנע אסון. לימים למדתי שהריקוד במעגל מעין זה איננו קשור לטכניקה אלא הוא התחברות למשהו פנימי. למותר לציין שרונן, שהיה רקדן מקצועי, רקד הרבה יותר טוב ממני.



"...הימים איבדו תחושת הזמן,
ביעף חולפים הם הימים כסופה.
לימים עוברים תגיד ללכת – לא נורא!
הישאר אתה, אף אחד אינו טהור כמוך."
(רומי, שיר החליל, מסנאווי)
 
עוד שנה חלפה ובקיץ 2008 הייתי שוב באותו מקום עם אוזאיר. הוא הכיר לנו את עזים, אנגלי שמצא את עצמו בדרך הסופית, אשר הפך להיות ה"דוסט" שלו. משמעות המילה 'דוסט' היא חבר נפש, ואפילו מעבר לזה. בין שניים שהם 'דוסט' יש מעין מחויבות משפחתית, חברתית ורוחנית. לפי הסופים לכל אחד בחיים יש את ה'דוסט' שלו ולפעמים יותר מאחד. ה'דוסט' יכול להיות גבר או אישה, אין זה משנה, כי מדובר בקשר ברמה של רוח.

עזים היה בקשר עם מסדרים סופים רבים במהלך חייו, למד מקצת מהסודות של הבקטשים, אך את עיקר השראתו קיבל מבית ספר של סופיות חילונית מודרנית בשם "בשארה", שמרכזו באחוזת ציז'ם בסקוטלנד. בית הספר 'בשארה' הוקם בהשראתו של מורה בשם בולנט ראוף, המופיע בספר "המחסום האחרון" אשר נכתב על ידי ראשד פילד. לעזים הייתה היכרות אישית עם בולנט ראוף, ראשד פילד, ועם רבות מהדמויות המובילות בעולם הסופי המודרני. כתוצאה מהיכרות זו הייתה בלבו ביקורת רבה על הדרך הסופית הקלאסית שלפי דעתו חלף זמנה. להדגמת נקודה זו הוא סיפר לנו אנקדוטה מן ההיסטוריה:

 

חלוותי וגלוותי

"בזמן האימפריה העותומאנית היו כמה מסדרים סופים עיקריים ששניים מהחשובים שבהם נקראו ה"גלוותי" וה"חלוותי". בעוד שה"חלוותי" (מלשון התבודדות) דיבר על התבוננות פנימה, על האדם הפנימי שבתוכנו, על כך שהמציאות האמיתית היא רק בפנים. ה"גלווטי" דיבר על התבוננות החוצה אל העולם, על הטבע, על כך שניתן למצוא את המציאות האלוהית בעולם שמסביב.
המסדר ה"חלוותי" השתמש בטכניקות של מדיטציה והתחברות למציאות על חושית פנימית. בעוד שהמסדר ה"גלוותי" השתמש בטכניקות של התבוננות והתחברות למציאות העל חושית שנמצאת בעולם שמסביב, מציאת הסימנים בטבע ובאדם.
 המאסטר האחרון של המסדר ה"גלוותי" בתורכיה חי עד 1950. יום אחד הוא חלם חלום שבו מייסד המסדר (שייתכן והיה המשורר התורכי המפורסם ufdate) בא אליו וקורע ממנו את העניבה שלו. מאותו יום והלאה הוא לא לבש את הלבוש הטקסי של המסדר. פרשנותו ביחס לחלום הייתה שזהו סימן שעליו לסגור את המסדר לאחר מותו, וכך היה."
 
לפי עזים, הדרך של המסדר ה"גלוותי" הייתה טובה עד למאה ה-20, אבל לא יותר מכך. אין לה מקום לתוך העתיד, לתוך העולם החדש שהולך ונוצר. ישנה שאלה גדולה מאד כיום בעולם הסופי והיא: האם הדרך שהייתה נכונה עד היום, עד לתקופה זו, נכונה גם לגבי העתיד? האם ה'טריקות' (המסדרים השונים) לא סיימו את דרכם ואת תפקידם? האם הטקסיות ודרכי ההתנהגות של העבר לא חוסמים את העתיד?


 

אוואלה

אחת התכונות העיקריות הנדרשות מן הדרווישים היא לעמוד בכניעה, בראש מושפל עם יד על הלב, ולומר על כל ציווי "אוואלה", שפירושו אישור וקבלה. דבר זה היה ועודנו חלק מהותי של הדרך. עזים טוען שבמציאות הנוכחית של העולם המערבי; מציאות של אינפורמציה, אישיות ואינדיבידואליות, יתכן שזו אינה הדרך המתאימה. לדבריו, אחד ההיבטים שאותם חידש בולנט ראוף (מבית ספר 'בשארה' בסקוטלנד) היה לשלול את ה"אוואלה", את הכניעה ללא תנאי.
ישנם סוגים שונים של "פנה" (כניעה): הסוג המקובל ביותר הוא 'פנה' בפני השייח', אך יש גם מוות בקדוש – "פנה" "פיר (קדוש)", ומוות באלוהים – "פנה" "חק (אמת)". בולנט שלל את כל אלה, באומרו: "אני פחות משייח' ויותר משייח'."

מעניין לציין שמבין האנשים שהכרנו בקוניה, אוזאיר היה ממשפחה הקשורה למסדר ה"גלוותי" – זה שמתבונן החוצה, ואילו חסן חוסיין היה קשור למסדר ה"ג'ראדי חלוותי" – אלה שמתבוננים פנימה. ואכן אוזאיר הוא זה אשר מתבונן החוצה ומתוקף זאת שימש כמעין שר החוץ של הדרווישים, ואילו חסן חוסיין הוא זה אשר מתבונן לתוך עצמו ומתוקף זאת חי כדרוויש עני.
 
לפני שעזבתי את קוניה באתי לבקר את חסן חוסיין ביחד עם עזים בכדי להיפרד ממנו לשלום. בחילופי הדברים שהתפתחו ציין עזים שהוא "דרוויש".
"הו, תיזהר..." אמר לו חסן חוסיין.
"להיות דרוויש זה קשה מאד."
 
בתגובה לכך סיפר עזים סיפור יפה:
"מוחמד מגיע למיידן (חדר האירוח) של הארבעים לאחר שפגש את אלוהים במסע הלילי.
הוא דופק על הדלת.
"מי שם?" נשאלת השאלה.
"זה אני, מוחמד הנביא" עונה מוחמד.
הדלת נשארת סגורה.
מוחמד דופק שוב.
"מי שם?" נשאלת השאלה.
"זה אני, מוחמד הנביא," עונה מוחמד.
הדלת נשארת סגורה.
מוחמד דופק פעם שלישית:
"מי שם?" נשאלת השאלה.
"מוחמד הפקיר (עני)", עונה מוחמד בנמיכות רוח.
הדלת נפתחת..."



הביקור בקוניה ב-2009 היה בעצם ביקורי האחרון עם קבוצה שאני מארגן. הימים היו עדיין לפני אירועי המרמרה, אך המתיחות ביחסי ישראל תורכיה כבר הורגשה. יצאתי עם קבוצה מיוחדת של אנשים במסלול שכלל שני פסטיבלים סופים, מפגש עם מורים באיסטנבול וכמובן ביקור בקוניה. הטיול עמד בסימן הנשים. הצטרפה אלינו בחורה תורכיה מדהימה בשם סרנה, שלימים עתידה הייתה לבקר בארץ. את חייה העבירה סרנה בנדודים ממקום למקום מלווה בתוף שלה; היה לה קול מדהים והיא הייתה שרה שירים סופים, מתופפת ומנגנת. סרנה הייתה חולה בסרטן ולא נותר לה זמן רב לחיות. אמה, שהייתה הנשמה הקרובה אליה ביותר, תמכה בה בדרכה, שאיכשהו התקבלה בתוך הציבוריות התורכית מוסלמית למרות שהייתה מנוגדת לכל המוסכמות. התום שקרן ממנה היה כה כובש עד שתייגו אותה מחוץ למסגרת הרגילה. סרנה הביאה לבית של אוזאיר, בו התארחנו, את השייח'ה שלה ועוד תלמידה ויחדיו הן הנחו "זיכר" ושיעור לנשים בלבד (אני נשארתי להציץ מבעד לחרך בווילון). כשרומי התחיל את המסדר של הדרווישים המחוללים גברים ונשים השתתפו כשווים בטקסים, אלא שעם הזמן המסורת הגברית ניצחה. יחד עם זאת, באסלאם אין הבדל רוחני בין גבר לאישה ואותם טקסים שעושים הגברים, נעשים גם במעגלים נשיים, בנפרד.
 
באותם ימים עבד אוזאיר על סרט שנפוץ אחר כך במערב בשם "חזרתו של רומי", במסגרת זו הוא לקח אותנו למקומות הקשורים לרומי מסביב לקוניה, ובמיוחד כפר שבתיו בנויים בתוך מערות, אשר בימיו של רומי שימש כמושב של נזירים. רומי אהב ללכת לשם ולהתבודד. באחד הימים מסופר שפגש באותו המקום נזיר נוצרי צעיר שהגיע מביזנטיון במטרה להכיר אותו. שמעו של ה'מורה הגדול' הלך לפניו גם בקרב נוצרים ויהודים.
"כשפגש אותו השתחווה הנזיר לפניו.
רומי לא התבלבל והשתחווה בחזרה.
הצעיר השתחווה שוב לפני רומי ובתגובה השתחווה כלפיו רומי בחזרה.
ההשתחוות ההדדית נמשכה יותר משעה.
כששאלו אותו תלמידיו מדוע עשה זאת, מדוע השתחווה לנזיר הצעיר? – הוא ענה:
"עד שאותו צעיר לא יבין שאלוהים נמצא בתוכו ולא באנשים אחרים, הוא לא ימצא מנוחה. הראיתי לו שאלוהים נמצא בתוכו, כשם שהוא בתוכי.""
 
ועל כך יש סיפור משעשע ב'מסנאווי':
"מסופר על המולה נאסר א-דין שישב בביתו והבחין מבעד לחלון בקבוצה של אנשים המתקרבת לבית. משום מה הוא חשב שזאת קבוצה של שודדים, פרץ החוצה מביתו ורץ להתחבא בתעלה מלאה סחי בצד הדרך. האנשים שהיו עדים למחזה המוזר באו לראות מיהו אותו אדם שנראה בורח מביתו וקופץ לתעלה מלאת סחי. כשהתקרבו אליו, הבין המולה את טעותו ונוכח שאותם אנשים הבחינו בכך.
לשאלתם על התנהגותו המוזרה ומדוע הוא מתחבא בתעלה, הוא ענה כך:
"בואו נגיד שאתם כאן בגללי, כפי שאני כאן בגללכם.""




 
לפני שהדרווישים המחוללים מתחילים לחולל במסגרת הטקס שלהם, הם הולכים שלוש פעמים במעגל באולם ה"סמע". בעוברם קו דמיוני, אשר מסמל את המעבר מהעולם הפיזי לרוחני, הם מסתובבים אחד כלפי השני, מסתכלים בעיניים וקדים האחד כלפי השני. הכוונה בטקסיות זו היא לראות את האלוהים בעיני האחר, ודרכו את האלוהים שבתוכך. אלוהים נמצא בפנימיותו של כל אדם, ולכן האדם הוא הדבר הקדוש ביותר עלי אדמות.

לאחר הביקור בכפר לקח אותנו אוזאיר לקבר של קדושה סופית בשם "טאוס בבה" בפרבר חיצוני של קוניה וסיפר את הסיפור הבא:
טאוס בבה הייתה "מאדאם", מנהלת של בית זונות, ליד השוק. רומי אשר גר בווילה לא רחוק משם נכנס יום אחד לביתה ואמר לה:
"הגיע הזמן."
"הגיע הזמן למה?" שאלה טאוס בבה.
רומי לא ענה אלא יצא מהבית והתחיל ללכת לכיוון המדרסה שבה לימד במרכז קוניה.
טאוס בבה יצאה אחריו.
"הגיע הזמן למה?" היא חזרה ושאלה.
רומי לא ענה.
טאוס בבה המשיכה ללכת אחריו, שואלת כל הזמן: "הגיע הזמן למה?"
עד שלבסוף הגיעו אל המדרסה של רומי בתוככי קוניה.
רק אז רומי נפנה אליה ואמר: "הגיע הזמן שתבואי לכאן."
ואכן, טאוס בבה עזבה את עיסוקה ועברה להתגורר כדרווישית במדרסה של רומי בקוניה ולימים נהייתה קדושה.
סיפור זה ממחיש את השיר שהוא המוטו של פסטיבל הדרווישים המחוללים:
"גם אם הפרת נדרך בפעם האלף, בוא ושוב פעם בוא."

 
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו