הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הבה נגילה - טיולים לרחבי העולם

הבה נגילה – ערב משונה בקוניה, פסטיבל הדרווישים המחוללים דצמבר 2004

היה זה ערב מוזר ומיוחד במלון בקוניה בזמן הפסטיבל של הדרווישים המחוללים.
הערב התחיל במופע של שלושה דרווישים בבר של המלון שבו שהינו. היינו קבוצה של ארבעה עשר איש שיצאה לפסטיבל הדרווישים. במלון שבו גרנו הייתה חבורה איראנית שחלק מאנשיה התיידדו איתנו בערבים הקודמים. לאור זאת, ומתוך הרוח הטובה שנחתה על כולנו, הצענו להם להצטרף אלינו ולראות את ההופעה, הצעה שהם נענו לה בשמחה.
יום לפני כן ביקרנו אדם בשם עבדל קאדר דיקיצי, שיש לו מפעל בגדים בקוניה. אדם זה הוא גם ראש קבוצה של דרווישים, והוא הבטיח לבוא למלון שלנו באותו הערב לתת לנו הדגמה של ריקוד אמיתי. בסופו של דבר הוא לא הגיע, אלא שלח אלינו שלושה אנשים במקומו. הפגישה איתם, מלכתחילה, הייתה קצת מהוססת. הם הציעו שנקרא ביחד פרק מהקוראן, הם יקראו אותו בערבית ואני אתרגם אותו לעברית. כשבדקתי באיזה פרק מדובר, התברר שמדובר בפרק המספר על חזרה בתשובה, דבר שלא נמשכנו אליו במיוחד.

התיישבנו לנו בבר של המלון. לאט לאט הגיעו האורחים האיראנים והתיישבו גם הם, ולפתע נכנסו שלושה הדרווישים, חוללו להם ריקוד קצר שבסיומו הם אמרו תפילה ונעלמו כאילו פצתה האדמה את פיה, או כאילו לקחה אותם הרוח. גם האישה שהייתה איתם, שאמורה הייתה לקרוא את פרק הקוראן בערבית, נעלמה אף היא. ההרגשה שהם השאירו אחריהם, בעקבות ההיעלמות הפתאומית, לא הייתה מעודדת במיוחד.
מדוע הם נעלמו? עד היום אין איש יודע. אולי התעורר בהם רגש העליונות על האחר, ולכן הם בחרו את הפרק שבחרו? אולי היה זה בגלל שלפתע הם מצאו את עצמם בבר שבו היו משקאות אלכוהוליים? אמנם, איש מאיתנו לא שתה, אך מדפי המשקאות נראו בבירור מעבר לדלפק שבקצה האולם. אולי הם פשוט היו צריכים למהר להופעה כפי שהסביר המדריך שלנו, ונעלמו מרגע שחשו שעשו את מה שמוטל עליהם?
מכל מקום, העובדה הייתה שהם נעלמו לאחר ריקוד קצר אחד, וכל הכבודה שבאה ונתאספה לה לחוויה רוחנית נהדרת נשארה יושבת במקומה, לא מאמינה שכך זה נגמר, מצפה לרגע שהרקדנים ייכנסו שוב מבעד לדלת, והסחרור המסחרר שלהם יחזור.
 
כך או אחרת, אחד מאנשי הקבוצה האיראנית, שבלט במיוחדותו עוד מלפני אותו הערב, שאל לפתע בקול: "אז זהו?"
"כן" עניתי, שמח על שניתנה לי ההזדמנות להגיד זאת בקול רם.
אותו אדם, ששמו היה "פאשא", לא וויתר ואמר:
"או קי, בסדר, אז ברשותכם תנו לי את ההזדמנות לבדר אתכם במקומם."
לשמע הצעתו רווח לכולנו וענינו יחדיו ב"כן" נלהב.



 
פאשא הוא דמות ציורית; מעין דרוויש נודד, רומי או שאמס מודרני, אוונגרד סופי, עידן חדש וספיריטואליזם מזרחי משולבים יחדיו. איראני כבן חמישים הגר בארצות הברית, כנראה מחוסר ברירה. איש דתי, אך לא במובן הקלאסי של הדת, אלא במובן של החיפוש הרוחני אחר משמעות, ולו מנהג נחמד לדבר אל עצמו את אותם הדברים שכולם חושבים אך אף אחד לא מעיז לומר. אלא שכשהוא מדבר אזי הוא נותן לדברים מקום, נפח ותיאטרליות, כך שהם הופכים למעין חגיגה של תיאטרון ודרמה, שיח פנימי מרתק.
 
"פאשא", הוא פנה אל עצמו, כמו מתעלם מנוכחותנו, שכל מה שחשוב לו לאדם בעולם הזה הוא להיות לבדו עם האלוהים, לבדו גם כשהוא בקהל.
"פאשא", הוא חזר ואמר כאדם שחשוב לו להציג את התיאטרון של פנים ליבו, נפשו, ועל ידי כך למלא את תפקידו בעולם כמבשר בשורה, מלמד.
"פאשא", הוא חזר בפעם השלישית, "אתה תמיד אומר לעצמך שאתה רוצה לשמח אנשים, לחגוג את החגיגה של הבריאה. והנה נתכנסו כאן אנשים טובים מכל מיני מקומות בעולם והם מחכים ורוצים לשמוע מה יש לך להגיד. הם רוצים שתכניס ללב שלהם קצת שמחה, כי הם לא שמחים בעצמם. ואתה, כל מה שאתה מתקשר אליו זה חוסר הנוחות שלך לדבר לפני קהל. כל מה שאתה מתקשר אליו זה עצב, שהוא לא שייך לך אלא הוא פרי חינוך שלך. אז שים רגע את עצמך בצד, קח את החליל שהבאת איתך מהקצה השני של הגלובוס ותתחיל לנגן."
כך דיבר פאשא אל עצמו ובעוד הוא מדבר, לקח את החליל, והתחיל לנגן.

במשך חצי שעה דיבר פאשא אל עצמו, דיבר וניגן חליפות, ושיחק עם הקהל. למן הרגע שבו הוא התחיל ב"תוכנית" שלו, הוציאו מייד חלק מחברי הקבוצה שלנו מצלמות כדי לצלם את המאורע, פאשא קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב:
"לצלם, להשיג, לרדוף, עוד ועוד... אין לכם רגע של מנוחה. לשווא תרדפו אחר השקט כשאין לכם שקט פנימי. כל הזמן המוח שלכם רודף אתכם: עוד ועוד.. הנה רגע יש כאן פאשא אחד מוזר, עושה דברים משונים, וכבר אתם מצלמים, כבר אתם חושבים איך להפיק יותר מהרגע הזה. הנה הזדמנות להוסיף עוד תמונה לאוסף שאף אחד לא מסתכל עליו בכל מקרה. במקום ליהנות מהרגע, במקום להיות כאן עכשיו, במקום לשבת ולהקשיב קצת למוזיקה בלי להגיד שום דבר, בלי לנסות להשיג עוד ועוד, בלי לחשוב על דבר." כך אמר פאשא והחל שוב לנגן.
מובן מאליו שאחר כך אף אחד כבר לא העז לצלם, ואותם אנשים שהוציאו את המצלמות בראשונה הרגישו אשמים ולקח להם קצת זמן להתאושש מרגשות האשמה ולחזור לעצמם.
לאחר חצי שעה של חימום האווירה בצורה כה דרמטית ומלמדת מוסר, נדם פאשא וקול חלוש של גבר מבוגר שישב בצד החבורה נשמע. גם הוא רצה לנגן.
 
הנגן, ג'לאל, התברר כאחד מנגני הסיטר המוכשרים בעולם, אדם שאנשים רבים נוהרים לקונצרטים שלו, ידוע ומכובד בעירו טהרן וגם בשאר בירות העולם. בזמן נגינתו נדמה היה כאילו שערי שמיים נפתחים, המלאכים יורדים לארץ והשכינה שורה בבר. הוא ניגן בשקט אך עם עוצמות אדירות, ולכל מי שהיה בחדר היה ברור שהוא עד לחוויה אדירה. לכשגמר לנגן השתררה בחדר שתיקה.
"מעניין מה אומרת השתיקה הזאת?" הוא פנה אל אחת המלוות הצעירות שלו.
רציתי לענות אך עדיין הייתי כבול במחסומים שלי. רק לאחר קטע הנגינה הבא העזתי ואמרתי: "השתיקה אומרת שאנחנו נפעמים מחוויית השכינה ששורה עלינו בעקבות המנגינה השמימית שאתה מנגן, זכינו היום לחוויה אדירה!"
האמירה שלי שחררה מעצורים גם אצל שאר האנשים בחדר, האוויר הלך והתבהר, אך זה עדיין לא היה סוף הערב, אלא רק תחילתו.
את נגן הסיטר ליוו שתי בחורות צעירות; אחת מהן בכתה במשך כל זמן הנגינה, ולבסוף כשהחל קטע ריקוד – התעלפה. השנייה, קטנה ונמרצת, ניגנה בתופים לידו.

לאחר שנגמר הניגון קרא לנו סטיבן, איראני אמריקאי הנשוי ליהודיה, שיר של רומי בפרסית. סטיבן הוא בעל תחנת טלוויזיה בקליפורניה המשדרת רק תוכניות ושירים הקשורים לרומי, עשרים וארבע שעות ביום. השיר הולך כך:
"העור של הסיטר יבש,
המיתר של הסיטר יבש.
מניין באה המנגינה?"
בפרסית זה נשמע הרבה יותר טוב; המילים "יבש" ו"מנגינה" מתחרזות ויש להן צליל מיוחד שמעיד על יובשן – נגינתן.
לאחר שסטיבן קרא את שירו של רומי, העמידה אותנו המתופפת הקטנה, ששמה היה "רביע", במעגל והחלה להרקיד אותנו לצלילי מקצב התוף. מכיוון שכבר היינו מתורגלים ב"זיכרים" סופים לרוב, מחמשת הימים הקודמים, הדבר לא היווה בעיה עבורנו, וצלילי שמו של האל, "אללה", בקעו מגרוננו הניחר.
 
לאחר הריקוד והתיפוף ניגן ג'לאל שוב ופאשא נתן עוד אחת מההופעות המלודרמטיות שלו, עם מוסר השכל לצידם. אנו הישראלים, הרגשנו שאיננו נותנים מספיק מעצמנו לצורך האירוע, ולכן ניסינו לשיר כמה שירים בעברית. שני אנשים מתוכנו הונעו באופן ספונטאני לשיר לאיראנים משירי היהדות, ושניהם החלו משום מה את השירה בסולם מעט גבוה מדי ולא מצאו סולם נוסף לרדת מהעץ שעליו טיפסו, דבר שהתבטא בזיופים נוראיים. אלא שבאווירה שהייתה בחדר נחשבה בעיקר הכוונה, וגם נעירות חמור היו מתקבלות בברכה. אחת מאיתנו, באחד השירים, יצאה לפתע ממקומה ופתחה בריקוד ספונטאני, שהיא קראה לו אחר כך "ריקוד הלב". בשעת הריקוד היא הסתובבה במרכז המעגל כשהיא שולחת מליבה את ידיה בתנועות נתינה לכל הכיוונים. היא עשתה זאת בדבקות ותמימות כה רבים, שהדבר נראה מביך לפעמים, אך הוסיף עוד נדבך לאווירה שהלכה ונבנתה בחדר.
הבחורה שניסתה לשיר ופתחה בסולם גבוה מדי הייתה הרקדנית נטלי מתיאטרון עכו. כיוון שלא הצליחה בשירה, הצעתי לה שתפצח בריקוד סופי סוער, ואכן כך היא עשתה. בלא מורא ובלא משוא פנים הדגמנו, היא ואני, את יכולת הסחרור שלנו בתוך מעגל הקבוצה המשולבת. מסביב מחאו כולם כפיים ו"רביע" תופפה על התופים
.



 
בקטע המלודרמטי הבא שאל פאשא את עצמו: "איפה אלוהים?"
"איפה אלוהים פאשא?" והגיע למסקנה שאלוהים הוא בכל מקום.
"הוא פה, והוא פה, והוא פה, והוא פה, והוא פה..." אמר פאשא והצביע על האיברים השונים בגופו, כשהוא עובר עליהם אחד, אחד, ומונה אותם אחד לאחד, במשך עשר דקות מביכות!
לפאשא הייתה חשובה ההצגה יותר מכל. הוא יכול היה להגיד את המשפט: "האלוהים הוא בכל מקום" ולגמור בזאת את העניין. אך לא איש כמוהו יאבד את ההזדמנות לתיאטרון, דו שיח פנימי, ובזה הוא היה מעוניין יותר מאשר במסקנה.
לאחר שבדק את כל איברי גופו, שהם במקומם ושאלוהים איתם, הוא שאל את עצמו:
"אם אלוהים הוא בכל מקום (חששנו לרגע שהוא עומד לחזור שוב על כל הרשימה) – מדוע אתה, פאשא, לא מחפש אותו בכל מקום? מדוע אתה רודף אחריו כשהוא נמצא כה קרוב אליך, יותר קרוב ממרחק נגיעה? מדוע אתה לא מאמין כשאומרים לך שיש דרך, ונשאר תמיד אותו ספקן קטן וקטנוני שהיית?"

אינני יודע אם אלוהים באמת שכן בכל איברי גופו של פאשא – אני נוטה להאמין שכן – אך מה שבטוח הוא שאלוהים, או מה שזה לא יהיה, היה איתנו בחדר באותו הערב.
לסיום הערב המופלא הכינו לנו האיראנים הפתעה. הם החלו לנגן ולשיר את "הבה נגילה" ואנו בשמחה רבה, והפעם בלי זיופים, הצטרפנו אליהם.
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו