הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הקדמה למסלול סופים מרכז אסיה 1 - טיולים לרחבי העולם

הקדמה למסלול סופים מרכז אסיה
הסופים הם הזרם המיסטי באסלאם הדוגל באהבה בדרך חיים, הם הופיעו בעולם במאה ה8 לספירה וטענו לתורת סוד שהגיעה ממוחמד שנותנת פרשנות אחרת לקוראן ומלמדת אדם איך להתחבר לאור האלוהי. במרכז אסיה הם מצאו בית, ממשיכים מסורות עתיקות של דתות שהיו באזור. במהלך ההיסטוריה הם היו הכוח המרכזי מאחורי האירועים ההיסטוריים, האמנות והתרבות, וגם כיום יש להם תפקיד ונוכחות ניכרת
 
הגעת האסלאם למרכז אסיה
ההיסטוריון הערבי המפורסם בן המאה ה14, איבן חלדון, מתאר את ההיסטוריה כמאבק מתמשך בין אנשי המזרע לאנשי הישימון, בין החקלאים לנוודים, בין אנשי קין לאנשי הבל. אנשי הישימון הם קשוחים ומאורגנים יותר מאנשי המזרע ובכל פעם שהם מתארגנים יחדיו עולה בידם לכבוש את הארצות הפוריות ולהתיישב בהם, הו אז הם הופכים בעצמם לחקלאים וגל חדש של נוודים עולה עליהם וכובש אותם. זאת בקליפת אגוז ההיסטוריה בקצרה של מרכז אסיה.
במאה ה7 לספירה התארגנו השבטים הערבים לכדי צבא יעיל של נוודים רוכבי גמלים וסוסים ועלה בידם להכניע את שתי האימפריות הגדולות של אותה תקופה: הביזנטית והפרסית ולהשתלט על שטחיהם. בתוך עשור ממותו של מוחמד 1922, כבשו הערבים אימפריה אדירה שהייתה בשיאה גדולה יותר מזו של הרומים או הפרסים האכמדינים. הכיבושים נמשכו גם לאחר ההתחלה המזהירה וייסוד החליפות האומאית בבירה הראשונה דמשק.
 
פשיטות ראשונות של הערבים על האזורים הפרסיים "מעבר לנהר" התרחשו כבר בסוף המאה השביעית, בתקופת הפשיטות של המוסלמים הגיע לסמרקנד, שהייתה העיר החשובה באזור, שהא זינדה, המלך החי, קוסם אבן עבאס, שלפי המסורת הוא דודנו של מוחמד. הוא קטף את ראשו מעל גופו וירד אל המערה שבה הוא קבור על הגבעה של העיר, (זה נהפך למקום קדוש והרבה מנכבדי העיר ביקשו להיקבר על ידו ובמשך הדורות, וכך נוצרה עיר הקברים המפורסמת של סמרקנד). זה היה בסוף המאה ה7, אבל רק ב- 711 לספירת הנוצרים, כבשו צבאות המוסלמים את העיר בראשות מנהיגם קוטיבה אבן מוסלים. הוא חצה את הנהר לא רחוק מהמקום בו חצה אלכסנדר הגדול, נע על דרכי המסחר הגדולות מזרחה, לוכד את בוכרה, חיווה ומגיע לחומות סמרקנד, מרקנדה המופלאה, בירתה של סוגדיאנה. הסוגודונים נסוגים להמשך המאבק מהעיר פנג'יקנט במעמקי ההרים, אבל הפור נפל. למרות שלוקח עוד שלוש מאות שנה עד שמרכז אסיה נהייתה מוסלמית ברובה, מתרחשת במסגרת השלטון האסלאמי התפתחות אדירה בכמה תחומים: ראשית בענייני המדע, שנית בענייני ההלכה והדת, ושלישית בהקשר של תנועה מיסטית רוחנית שנקראת לימים הסופים.
 
ארצות מרכז אסיה לאחר הכיבושים נהנו משלווה יחסית בעוד שמרכז החליפות המוסלמית בבגדד החל להיות סוער, נתון למלחמת אזרחים (בין בניו של הארון אל ראשיד) ולמאבקים אידיאולוגיים ודתיים. כמה מאבקים התרחשו בזה אחר זה: בין שיעים לסונים, בית אומאייה ובית עבאס, אנשי ההיגיון – מועלתזיה ואנשי האמונה.
במסגרת המאבק הפנימי כנגד המועלתזיה וניסיונות גיבוש האסלאם יצאו השליטים החדשים כנגד ההשכלה. והמרכז של "בית החוכמה" בבגדד (האוניברסיטה המוסלמית החשובה והגדולה בעולם) נחלש. בתנאים אלו הרבה מלומדים, מיסטיקנים, אנשי דת, מצאו מקלט ומקום שקט ונוח לחיות בו במרכז אסיה. זאת ועוד, התשתית המקומית של מדע יווני, ידע שהיה קיים בתרבות הפרסית, והשפעות מהמזרח ומהודו המשיכה להתקיים באזור זה ולא נפגעה או הושמדה כמו במקומות אחרים. העילית האינטלקטואלית הייתה חופשית לבחור את דרכה ואמונתה, להשקיע כסף בחינוך עצמאי ובמחקר, ובמילים אחרות מרכז אסיה היוותה כר פורה להתפתחות המדע, הדת והרוחניות. ואכן, בערים הגדולות, העשירות והמפותחות בעלות המסורת התרבותית והלימודית העתיקה כך קרה. 
בסוף המאה התשיעית עולה לשלטון בבוכרה שושלת שנקראת הסמינידית והיא ממוצא פרסי. הם משתלטים על כל מרכז אסיה וחלקים מאיראן ואפגניסטן ולמשך מאה השנים, מקימים אוניברסיטה וספרייה משל עצמם, מביאים מלומדים, אמנים, סופרים ומשוררים לחצרם, מחדשים את השפה הפרסית, ומביאים לרנסנס תרבותי פרסי בספרות, שירה, אמנות, מדע, שפה, ודת.
 
התפתחות המדעים:
האסלאם באופן עקרוני ובמיוחד בראשית דרכו עודד את המדע והלמידה, המילה ידע מופיעה בקוראן יותר מכל מילה אחרת, והייתה אפילו תנועה גדולה שנתמכה על ידי חלק מהחליפים שטענה לחיים ודת לפי ההיגיון, ולא לפי הרגש האמונה (המועלתזיה). החליפים ומפיצי הדת המוסלמים הראשונים היו אנשים מלומדים ולרבים היה מקצוע. הערבים למדו מכל דבר ושמרו את הספרים של אריסטו והוגי דעות יוונים אחרים, בזמן שבאירופה הם נעלמו. הערבים היו המתקדמים ביותר בעולם במתמטיקה, רפואה, פיזיקה, גיאוגרפיה, אסטרונומיה, ולימים גם הנדסה. בבגדד הוקמה בית החוכמה, וטובי המוחות בעולם התקבצו אליו, החליפים העבאסים עודדו תרגום ספרים מסנקסריט, יוונית, לטינית, פרסית, ואפילו עברית. אלא שההשכלה והמדע פרחו גם במקומות נוספים באימפריה האדירה, במיוחד החל מאמצע המאה ה9 לספירה בבוכרה, בזמן כשקרנה של ההשכלה בבגדד הבירה ירד. 
הסמנידים, שליטיה של מרכז אסיה החל מהמאה ה9 היו פטרוני המדע, האמנות והרוחניות. הספרייה שלהם הייתה מקור השראה לעולם כולו.
ארצות מרכז אסיה מתהדרות בכמה מהמדענים החשובים ביותר בהיסטוריה המוסלמית, כגון איבן סינא (רופא, פילוסוף ומדען), אל חורזמי (שעל שמו קרויה האלוגריתם), ביירוני הגיאוגרף, עומאר כיאם המתמטיקאי, ואחרים.   
 
איבן סינא (980-1037 לספירה)
הוא גדל והתחנך בבוכרה, ומחוץ למוזיאון העירוני יש פסל לכבודו. הוא למד מאדם בשם אלפאראבי שחי בסוריה, הרבה לעסוק בתורת ההיגיון של אריסטו. נקרא "המורה השני" אחרי אריסטו, ”אוויסינה" באירופה. היה הראשון שכינס וסיכם את תורת אריסטו הפזורה בספריו השונים לחיבור אחד בשם אלשפא, לאמור: "הספר המרפא את כל הספקות", המכיל בתוכו ארבע חלקים: תורת ההיגיון, הטבע, המתמטיקה והמטפיזיקה. אוויסינה מנסה גישה של חוויה דתית בלתי אמצעית אך לא זונח את עקרונות המונותיאיזם האסלאמי, לפי מסורות שונות הוא היה קשור לתנועה הסופית או לחילופין לשיעה המיסטית של האיסמעילים. יש לו השפעה רבה באירופה של ימי הביניים וכן על הרמב"ם. 
 
אל חורזמי (780-850 לספירה)
דוגמא טובה לייחוד של המדע הערבי במאות הראשונות לספירה הוא המלומד אל חריזמי שחי בחורזם בסביבות חיווה של היום. הלימוד הערבי כמו המשיך את מסורת מדע הטבע של היוונים, החיפוש אחר העקרונות השולטים ביקום שמאחורי פעולת הדברים.
פסלו של אל חוריזמי נמצא בכניסה לעיר חיווה, משמו של אל חוריזמי נגזר השם אלוגריתמים, כמו כן השם אלגברה נגזר מספר שהוא כתב.
 
בספרו "מפתח מדעי" כותב אל חוריזמי: "כתבתי את מפתח המדעים בשני חלקים. אחד מהם מוקדש למדעי השריעה ואותם מדעים ערביים הקשורים אליהם. החלק השני  קשור למדעים לא ערביים – זאת אומרת למדעים של היוונים ואנשים אחרים".
אל חריזמי מחלק את המדעים למדעי השריעה ומדעים לא ערביים. שני סוגי המדעים יכולים לחיות בשלום אחד עם השני, ואף משלימים אחד את השני. זאת הייתה התפישה השלטת בתקופתו. מדעי השריעה כללו את לימוד החוק המוסלמי, את לימוד ה"קלם" – הפילוסופיה, שפה ודקדוק ערבים, תיאוריות לגבי שירה וחריזה וגם היסטוריה. לימודים לא ערביים נקראו "עלם" וכללו, פילוסופיה, הגיון, רפואה, מתמטיקה, גיאומטריה, אסטרונומיה, מוזיקה, מכניקה וכימיה.
אל חוריזמי מבדיל בין לימודים דתיים לחילונים, ומדגיש חשיבות שניהם.
 
הראשון מבין מדעי השריעה הוא הפקה, אל חריזמי מקדיש אחת עשר פרקים לחוק המוסלמי, לאחר מכן הוא מסביר את שאר הקלם, המידע שניתן על ידיו מראה שהוא היה היסטוריון של דת שבאופן אובייקטיבי הוציא את המהות של מדעים דתיים שונים מבלי לנטות לאחד מהם.
את יחסו את המדעים הדתיים הוא מסביר כך: "אללה הוא הגבוה ביותר, מבורך, עליון ומפואר, הוא היוצר של היקום, הסיבה הראשונית, יחיד, אמיתי, מבלי ריבוי בשום צורה. התכונה המיוחדת שלו הוא שהוא ההוויה ההכרחית וכל הדברים האחרים הם הוויה זמנית. המוח הפעיל הוא הכוח האלוהי שעל ידו כל דבר מודרך בעולמות הגבוהים והנמוכים הכוללים את השמיים, הכוכבים, גופים דוממים, חיות חסרות בינה, וגם בני אדם וגורלם."
 
ובקשר למדעי העולם: אל חוריזמי היה המתמטיקאי הראשי בבית החוכמה – אוניברסיטת הידע שיצר החליף אל מאמון בבגדד. הוא היה מעורב בחישוב היקף כדור הארץ, וזה שהציג לעולם הערבי את השיטה המספרית העשרונית והספרות העשרוניות, אותם למד מההודים. שיטה זו השתמשה לראשונה בספרה אפס, ובנקודה העשרונית. עד תקופתו השתמשו הערבים בשיטה המספרית הרומאית.
 
ספר המתמטיקה החשוב שלו נקרא: "הקדמה מתומצתת לחישוב בהסתמכות על החוקים של השלמה והחסרה". בתוך הכותרת יש את המילה: אל גאבר, שממנה נגזרה המילה אלגברה. גם בבבלית המילה "גברו" פירושה פתרון של משוואה – בעיה.
אל חוריזמי היה בן של משפחת כוהנים זראטוסטרית, הוא גם כתב ספרים על אסטרונומיה שאומרים שעזרו לקולומבוס לגלות את העולם החדש.
לגבי מטאפיזיקה, אל חוריזמי מתייחס אליה כחלק מפילוסופיה.
 
במאות ה11 לספירה קמו בעולם הערבי מלומדים כמו אל ראזלי, שהטו את הכף במדעים לכיוון המדעים הדתיים, הם לא פסלו את המדעים החילוניים אך אמרו שהמדעים הדתיים חשובים יותר. מאז יש נטייה במדע הערבי לכיוון המדעים הדתיים, והאנרגיה הולכת לשם. .
 
ביירוני (973-1048 לספירה)
אבו א-רייחאן מוחמאד אבן אחמאד מחורזם שפעל בסוף ימיו באפגניסטן היה בן זמנו של איבן סינא. הוא היה מתמטיקאי, אסטרונום, גיאוגרף, סקרן ורחב האופקים, שחוק, היסטוריה, מנהג, דת וכל מה שקשור אליהם בעולם עניין אותו.
אל בירוני כתב הרבה. הוא השאיר אחריו כמאה וחמישים עבודות כתובות שהיקפן כשלוש עשר אלף דפים (דפי ספר מודרניים) המהווים רק כחמישית ממחקריו וכתיבתו.
כבר בגיל שבע עשרה הוא מחשב את מיקומה של העיר קאת' בה נולד (כ-30 קילומטרים מסולטאן וואיז ובמרחק לא גדול מחיווה וקוניה אורגנג') על פי נקודת המצהר של השמש. הוא ממשיך בעבודתו זו ועוקב אחרי ליקויי חמה וירח ובודק את זווית השמש במצהר סביב תאריכי הימים הארוכים והקצרים של השנה.
 
ב-1014 כבש מחמוד – האפגאני מע'אנזי, את מרכז אסיה וביירוני עבר לבירה החדשה.
הוא הצטרף למחמוד כשזה פלש להודו וכבש את עמק הגנגס, מיפה את מיקומן של אחת עשר ערים בפאנג'ב, את גבולותיה של קשמיר, כתב על גיאוגרפיה, שיטת הקאסטות, אסטרולוגיה, לוח שנה, מנהגי חתונה הינדים וגיאוגרפיה. האיש היה מלומד סקרן בעל עין חדה ומדויקת וכותב בלתי נלאה.
אחת מעבודותיו המפורסמות היא: "צללים" (1021) חקירה לתוך הצל ומשמעויותיו וכן היטלים, נקודות טריאנגולציה ופירוט המילים השונות בערבית הנוגעות לצל והיטליו. עבודה שיש לה חשיבות רבה בהיסטוריה של המתמטיקה, האסטרונומיה והפיזיקה.
יום אחד נזף בו אחד מהמאמינים על כך שהשעון בו השתמש לקבוע את עתות התפילה מעוטר בחודשי השנה הביזנטיים.
על כך ענה לו בירוני: "שמעתי שהביזנטיים גם אוכלים אוכל, אני אוסר עליך לחקות אותם."
 
התפתחות ההלכה המוסלמית
בנוסף ללימוד המדעי ולספרייה החילונית החשובה שטופחה על ידי השושלת הסמינידית, הפכו בוכרה וסמרקנד למרכזים של לימוד הלכה מוסלמי. לפי מסורות החד'ית (סיפורים שבעל פה על חיי מוחמד והקדושים) הרי שמוחמד עצמו העיד על קדושתם. מלאכים שומרים עליהם, וכל תפילה בהם שווה יותר מתפילה במקום אחר.
בבוכרה במיוחד פעל כותב המסורה שבעל החשוב ביותר באסלאם – אל בוכרי וגיבש את התורה שבעל פה, הבסיס להלכה המוסלמית. מסיבה זו היא נחשבת לעיר הרביעית בקדושתה באסלאם, ונקראה בוכרה א שריף (המקודשת).
צריך להבין שבתקופה זו של התגבשות האסלאם והמשך הכיבושים, רבים ממוסדות לימוד הדת הוקמו בפריפריה של האימפריה, במקומות כמו תוניס (קרוון) ובוכרה. האסלאם תמיד התקיים בצורתו הטהורה והיפה ביותר בקצה שלו, שם היו הגזי – הלוחמים עזי הנפש למען הדת, אך גם המלומדים, מיסטיקנים ואנשי המופת שהפיצו את האסלאם בדרכי שלום.
קיום מוסדות דת ומקומות עלייה לרגל באזורים הקרובים לגבולות חיזק את הפריפריה, סיפק לוחמים לשמור עליהם, והיווה מקום כינוס והזדהות למתיישבים והמצטרפים לדת החדשים שם.
הנוכחות של חברי הנביא, תלמידיו וקרוביו בקו החזית הביא לידי מציאות חלק גדול מהמסורות דווקא באזורים הללו, ולא במרכז.  
 
התפתחות המיסטיקה הסופית
המאה התשיעית לספירה הייתה זמן התגבשות התורה שבעל פה המוסלמית לכדי הלכה הנוגעת לכל תחומי החיים, אלא שבמקביל לכך הופיעה גם המיסטיקה המוסלמית, תנועה עממית אדירה וסוחפת שנקראה לימים "סופים". הסופיות המתחילה למעשה ממוחמד, אבי האסלאם.
בקוראן נרמז פעמים רבות שיש רובד נוסף של הבנה שלא כולם יבינו. הקוראן אומר, למשל, שפריחת הפרחים, הכוכבים שבשמיים, העורקים שבסלע, הם אך סימן למאמינים. ב"בשורת הפרה" נאמר, למשל, ש"אללה מטעה במשליו רבים ומדריך בהם רבים". פירושו של דבר הוא, שמעבר לכתוב, ישנה תורת סוד, אותה יוכלו להבין רק מעטים.
יש שטענו שמוחמד גילה רק את מה שאפשר לספר באופן גלוי בקוראן, אלא שבנוסף לכך הייתה תורת הסוד שאותה העביר לקומץ מובחר של אנשים הקרובים אליו. יתרה מזאת, אותה השראה אלוהית שנחה עליו, עברה בדרך של הסמכה ממורה לתלמיד.
מסדרים סופיים שונים מתייחסים למקור ממנו באה ההסמכה - ה'בראכה'. המסדר הנקשבנדי במרכז אסיה, מתייחס לאבו בכר - חברו הקרוב של מוחמד. רוב המסדרים האחרים מתייחסים לעלי.
 
כבר מתחילת דרכו, היו לאסלאם, שתי פנים. פן אחד הוא החיפוש הדתי הפנימי. התמקדות באלוהים ובחיי העולם הבא. חיפוש אחר אמת והארה, ועקב כך התנתקות, גלויה או נסתרת, מהעולם הזה. זהו פן שמרכזו דת פנימית ואישית, המרוכזת בעולם הרוח ובעולם הבא, ולא בעולם הזה. הפן השני של האסלאם הוא פן חברתי, פוליטי ומדיני.
בחייו של מוחמד היו שני שלבים שמייצגים את שני הפנים הללו: בשלב הראשון, בתקופת מכה, הוא הקדיש את רוב חייו לחיפוש האמת הפנימית. הוא התבודד בהר ערפאת, התפלל, צם, ניסה דברים שונים, עד שנגלה לו המלאך גבריאל. הבשורה שהוא העביר הייתה שעל האדם לתקן את דרכיו בציפייה ליום הדין המתקרב ובא. למוחמד היה אז מעט חסידים, ולא היה לו תפקיד חברתי חשוב מעבר להטפה לתיקון. הפן הראשון של האסלאם, לכן, הוא החיפוש אחר האמת והתכוננות ליום הדין שמודגש בתקופה זו.
 
השלב השני החל לאחר שגורש מוחמד ממכה ועבר למדינה, שם נהיה לראש הקהילה המוסלמית הגדלה והולכת, ואף לראש הפדרציה של השבטים של נווה המדבר של מדינה. כאן מתחיל תפקידו של מוחמד בתור מנהיג חברתי, פוליטי וצבאי שנדרש להתייחס למגוון נושאים חברתיים החל מחיי המשפחה ועד להתנהגות בקרב. הפן השני של האסלאם, לכן, הוא הצד החברתי פוליטי, מדיני, ואכן, המוסלמים, בראשותו של מוחמד, כבשו עד מהרה את כל חצי האי ערב. וכבר עשר שנים לאחר מותו, כבשו יורשיו אימפריה אדירה שהשתרעה מהאוקיינוס האטלנטי ועד הודו. במשך כל הזמן המתח בין שתי הפנים  השונות של האסלאם נשאר כשהיה.
 
היו אנשים בקרב העדה המוסלמית שלא התעניינו בכיבושי האסלאם, בבניית מסגדים המפוארים, או במוסדות הדת והחוק שנוצרו. מה שהיה חשוב להם, היה להתקרב לאלוהים, למצוא את האמת, להתכונן ליום הדין ולהגיע להארה. אנשים אלו נטו לפרוש מהפעילות החברתית התוססת שהתנהלה באימפריה באותה תקופה, מה גם שהמוסלמים, עם כיבושיהם, נעשו עד מהרה, כדרכו של עולם,  עשירים ומושחתים מאד.
אותם אנשים מחפשי דרך שאלו את עצמם, ובצדק, האם החליף המושחת והשמן אכן הוא נציגו של אלוהים עלי אדמות? (במיוחד כשהחליפים לא השתייכו לשושלתו של הנביא). האם המסגדים המפוארים והראוותניים הם האסלאם?
 
אנשים אלו היו הסופים הראשונים. הם הסתמכו על מקורות ורמזים בחד'ית ובקוראן וטענו שבנוסף למה שכתוב בקוראן, הייתה גם תורת סוד שמוחמד העביר לחוג מצומצם.
הם שאבו את השראתם מהמסורות המיסטיות שפגשו בארצות שאותם כבשו המוסלמים. מסורות הנזירות הנוצרית, בתי הספר הגנוסטיים לידע סודי, מסורת הזרתוסטרא, ההינדואיזם והבודהיזם, יהדות, ועוד. (יש אומרים שבתי ספר אזוטריים עתיקים שונים, המשיכו להתקיים בעולם המוסלמי, תחת המסווה או הכסות של האסלאם.)
 
הופעת התנועה הסופית
הסופים הראשונים, אם כן, היו בודדים שבחרו ללכת בדרך של חיפוש פנימי אחר האמת. זו הייתה תנועה לא מאורגנת, שקיבלה משנה כוח מתוקף ההסתאבות והשחיתות של החברה המוסלמית של האימפריה. עם הזמן החלו בודדים אלו להתגבש סביב מקומות, מורים או שיטות, אך בעיקר סביב מקומות לינה, אכסניות בצדי הדרכים שנקראו 'חנקות'.
מרכזים ראשונים של הסופים החלו להופיע החל מן המאה השמינית לספירה, באי עבאדאן שבמפרץ הפרסי (793) סביב קדוש בשם אבן זליד, וגם בדמשק (767) ברמלה (800 ) באלכסנדריה, חורסן, צפון אפריקה ובגבול עם האימפריה הביזנטית.
 
מסורות היסטוריות שונות טוענות שהסופיות התחילה למעשה בארץ ישראל: ראסן מנסארה אומר כי הראשון שנקרא בשם "סופי", היה אבו האשם הזהאב - הסגפן, שקראו לו גם אבו האשם הסופי. לפי מה שמסופר, הוא בנה את ה'חנקה' - המרכז הראשון של הסופים ברמלה, שהייתה אז הבירה המוסלמית של ארץ ישראל.
רוב המקורות הערביים תומכים בגרסה זו, אך הרבה מעבר לכך אינם יודעים לספר. ידוע שרמלה הוקמה בידי השלטון הערבי הקדום של בית אומיה והייתה המרכז השלטוני המוסלמי של ישראל. אמנם כבר מתחילתה היה קיים בה מסגד בשם "המסגד הלבן", המרמז לנו על קשר לסופים (לבן הינו צבע הקשור לטוהר), אך אין ממצאים ארכיאולוגיים נוספים שיאשרו זאת.
 
עם התבססות האימפריה העבאסית בבגדד, הלך והתחדד המתח בין התנועה הסופית, הפורשת מהחברה, ובין  השליטים ומוסדות הדת הרשמיים. התנועה הסופית קיבלה במאות התשיעית והעשירית אופי יותר אקסטטי, של התלהבות ושכרון חושים. כמו כן, התחילו להתפתח בתי ספר ותורה כתובה, בעיקר סביב בגדד והזרם הבגדדי של הסופיות, בראשות אנשים כמו גונאיד ואחרים.
 
הסופיות התפתחה בשני זרמים עיקריים: זרם אחד יותר "רגוע", הלא הוא הזרם הבגדדי של גונאיד, ששם דגש על קיום המצוות ועל לימוד הדרגתי, וזרם אחד "פרוע" יותר, בראשות אנשים כמו בסטמי, אל חלאג’, ואחרים, ששם את הדגש על האיחוד המיסטי. בזרם זה התפתח מושג ה'שאטחת' - שפירושו דברי אלוהים חיים. סופים שהגיעו למצב של התאחדות עם אלוהים קראו קריאות כמו: "עבדוני. מה נעלה אנוכי", "אני האלוהים" ועוד.
אבל היה גם זרם שלישי שהתפתח במרכז אסיה, מושפע כנראה מהדתות שהיו באזור: הבודהיזם, הינדואיזם והזרתוסתרא, וזהו זרם המלאמתיה
 
אנשי האשם – "מאלמתיה"
הדרך הרוחנית של ה'מלאמתיה' התפתחה במרכז אסיה החל מהמאה ה9 לספירה כשיטה רוחנית עצמאית בתוך העולם הסופי, במהותה הטענה שלעיתים זה חטא גדול מאד לא לחטוא, מכיוון שהחטא הגדול ביותר הוא חטא הגאווה. זהו החטא היחיד המפריד אדם מאלוהים. חטאים קטנים עוזרים לאדם להבין שהוא לא מושלם ולהיות צנוע. הסכנות האורבות לאדם שהולך בדרך רוחנית הן גדולות יותר מאשר אלו הניצבות בפני מי שלא עושה דבר. השטן הוא חמקמק ויודע למצוא דרכים פתלתלות להשתלט על האדם.
 
המרכז של תנועת ה"מלאמתיה" היה בחורסן, התנועה המשיכה להתפתח דרך המורים הגדולים והמסדרים שנוצרו באותו אזור במהלך הדורות. הדגש היה התבוננות פסיכולוגית פנימית תוך ניסיון להבין את החולשות שבתוכנו ומאמץ להתגבר עליהם.
זה התחיל כמחאה נגד חסידות מזויפת וגאווה של הסגפנים מצד אחד והנהנתנות והחומרנות של השליטים מהצד השני. והונהג על ידי שייח'ים כגון: אבו סעיד, אל קושיירי וא סולמי. וגם משוררים כמו עומאר קיים, סינאי, עטאר, רודקי ואחרים.
 
מסופר על משה שיום אחד התלונן לאלוהים על חולשותיהם של בני האדם.
"לך והבא לי את הגרוע שביניהם," אמר לו אלוהים.
משה החל להסתובב בין בני האדם. הוא פגש זקן קמצן, אך כשרצה להביא אותו לפני אלוהים ראה שהוא מחלק פירורים לציפורים בשעות הבוקר. הוא פגש רוצח אכזר, אך כשרצה להביא אותו לפני אלוהים ראה שהוא מלטף חתול שהתיישב על ברכיו. הוא פגש נוכלים וגנבים, אנסים ושודדים, אך בכל אחד מהם הייתה גם תכונה טובה כלשהי.
לבסוף, משלא מצא אף אחד שיכול היה להגדיר כגרוע ביותר, החליט משה להביא לפני האלוהים כלב שוטה, אך משזה הלך אחריו בנאמנות, וויתר משה גם על ניסיון זה וניגש וניצב לפני האלוהים באומץ.
"אני הגרוע ביותר," הוא אמר, "מפני שחטאתי בחטא הגאווה. חשבתי שאני טוב יותר מהאחרים."
"אם לא היית מגיע למסקנה זו, לא היית יכול להיות נביא." ענה לו האלוהים, שמח על כך שמשה למד סוף סוף את השיעור החשוב הזה, החיוני להנהגתם של בני אדם ולהגעה להארה רוחנית.
 
סיפור נוסף אשר משקף גישה זו מספר:
במשפחה סופית היו שני ילדים. יום אחד בא הגדול שביניהם אל האב ואמר לו כך:
"אבי, נשארתי ער על הלילה מתפלל ומכוון כוונות, בעוד שאח שלי ישן."
"בני," ענה לו האב, "טוב היית עושה אם היית ממשיך לישון כמו אחיך."
 
בין מייסדי בית ספר החורסני של הסופיות היה איברהים איבן אדהם, ממשפחת מלכים מבלח, היורש של שקיק אל בלחי, שנתן את הרעיונות הראשונים על שלבי התפישה המיסטית ועל אהבה טהורה לאל.
סיפורו מזכיר את זה של הבודהא, הוא היה נסיך בן של מלך שהפך להיות סופי סגפן. אביו היה אחד המלכים של חורסן, והוא עלה לרגל למכה עם אשתו, שם נולד איברהים, אביו נשא את התינוק הקטן מסביב לכעבה וביקש מההמונים שיתפללו עליו.
איברהים גדל כנסיך, יום אחד בעודו צד הוא שמע קול שמימי שאומר לו: "הו איברהים, האם לשם כך יצרתי אותך?" הוא פחד ונפל מסוסו, זה קרה שלוש פעמים ואז דיבר אליו קול מלפני האוכף שלו: "באמת לא יצרתי אותך לכך, ולא בזה תמות".
איברהים ירד מסוסו ופגש אחד מרועי אביו, הוא לקח את לבוש הצמר של האיש ושם אותו עליו, שילם לו, ומבלי דבר בידיו התחיל ללכת לכיוון מכה.
 
אגדה אחרת מספרת שיום אחד הוא ישב בדיוואן של הארמון, עם משרתיו סביבו, כשהוא הסתכל החוצה מבעד לחלון ראה קבצן בחוץ אוכל לחם יבש שהיה טבול במים ומתובל במלח, לאחר שהקבצן סיפק את רעבונו הוא התפלל והלך לישון. איברהים הסתכל על הקבצן וביקש לקרוא לו.
איברהים שאל את הקבצן: האם הרעב שלך סופק על ידי פיסת הלחם. הקבצן ענה שכן.
איברהים שאל אותו האם הוא ישן טוב אחר כך, בלי דאגה או צער? הקבצן ענה שכן.
איברהים חשב על כך ועל חוסר הסיפוק שלו מהחיים שלו, ותהה איך הוא יכול להגיע לסיפוק כמו הקבצן. באותו הלילה הוריד את בגדי המלכות, לבש בגדי עניים ועזב את הארמון לחיות חיים של עוני ונדודים.


בסופו של דבר היה זה חכים אל תרמזי (מתרמז באוזבקיסטן, מאה 9) שהוביל את זרם המלאמתיה של הסופיות, הוא דיבר על עניין הקדושה, ופיתח את כת הקדושים.
חכים אל תירמיזי נקרא האבא של תרמז, ויש מאוזוליאום ומתחם מקודש נפלא לכבודו. הוא  נחשב חכם ופילוסוף. כתב שמונים ספרים. נקשבנד מייחס לו כוח מיוחד לרכז את המחשבה לכיוון רוחם של מורים גדולים. אשתו הייתה שותפה לדרכו ודעותיו, הוא מפתח תיאוריה על קוטב של הזמן, צדיק יסוד עולם, והקדושים שסביבו, שהם שלושה או שבעה או שלוש מאות או ארבעת אלפים. לכל אחד מהקדושים משימה ייחודית הקשורה לסדר העולמי. הקדושה תלויה ברמת הטוהר והידע של הקדוש, כל אחד יכול להיהפך לקדוש.
התיאוריה של הקדושים מתאימה לתפישת האיש הקדוש – שאמאן, של השבטים הנודדים בערבות. וכך לכל עיר יש את הקדוש שלה.
 
המרכז הסופי הראשון התפתח, אם כן, בתרמז ובלח', שם נפגשה ההשפעה של סופיזם עם בודהיזם ומניכיזם, האישים הבולטים בתחילת התנועה הם שייח' חכים אל תרמזי ואבו סעיד איבן אבול הייר, שלימדו בתרמז, בלח ומרוו. הם היו קרובים ברוחם לכת הקרמטים האיסמעלית שפעלה בגלוי במרכז אסיה
 
רנסנאס פרסי
עם תחילת האסלאם שלטו הערבים על אימפריה אדירה ממרכזם בדמשק, בעלי התפקידים החשובים היו בעיקר ערבים וכך גם השפה הרשמית, ההמונים הנכבשים, שרבים מהם היום מהעמים הפרסיים, לא זכו לשוויון זכויות מלא, גם כשהפכו למוסלמים. באמצע המאה ה8 לספירה מורדים העבסים בשלטון האומאיי, מרידה שמתחיל באזור חורסן ונשענת במידה רבה על העמים הפרסיים. הם מעבירים את הבירה לבגדד וממנים במרכז אסיה את משפחת הסאמאנידים שהיא ממוצא אצולה פרסי, כשליטים אזורים ממרכזם בבוכרה.
תחת השושלת העבאסית מחולקת האימפריה לשלושה אזורים: עיראק, איראן וחורסן, כל השטחים שמעבר לאוקסוס ומסביב לו, כולל צפון אפגניסטן. זהו אזור עצמאי וגדול שעולה כפורח. במאה ה9 זוכים השליטים סאמאנידים בעצמאות דה פקטו באזורי מרכז אסיה וחורסן, הם מחזירים את השפה הפרסית לשימוש ומפתחים תרבות ייחודית, מעין רנסנס פרסי. השפה הפרסית צריכה ריענון ואחידות לאחר דורות של הזנחה, העולם השתנה מאז ימי האימפריה הססנית, בחצרות האמירים בבוכרה נאספים משוררים ומשכילים ומתפתחת השפה הפרסית החדשה. השירה הפרסית המודרנית מופיעה לראשונה אצל משורר החצר רודקי, עם צורות ביטוי אמנותיות עצמאיות משלה, ההיסטוריה של הממלכות הפרסיות העתיקות נכתבת על ידי המשורר פירדוסי בספרו המונומנטאלי שהא נאמא, דבר המחזק את הזהות הלאומית הפרסית. ספרי מדע נכתבים בידי מלומדים שממומנים על ידי השלטונות, ספרי דת מתורגמים מערבית לפרסית. השלטון מעודד לפרקים קבוצות מיסטיות פורשות כגון האיסמעילים או הסופים
 
הטג'יקים רואים באימפריה הסאמאנידית שהוקמה במרכז אסיה במאה ה9 לספירה, כמדינה טג'יקית מתקדמת. זמן הפריחה שלהם היה החל מהמאה ה-9 עד המאה ה-11 לפני הגעת השבטים התורכיים לאזור ולפני ההרס של הפלישה המונגולית. בתקופה זו הייתה המדינה הטג'יקית סאמאנידית מרכז של תרבות, מדע, ספרות ורוחניות, והחייתה במידת מה את תור הזהב של האימפריה הפרסית הקדומה.
 
הופעת השבטים הטורקים
בסוף המאה ה10 לספירה מופיע גורם חדש ברחבי מרכז אסיה והוא השבטים הטורקיים שמתחילים לנדוד באותה תקופה ממקום מושבם המסורתי בהרי טיאן שיאן, ערבות קזחסטן, טארים ומונגוליה אל הארץ החדשה.
התורכים הם עם של נוודים, לוחמים עזי נפש, המאורגנים באיגודי שבטים, בעלי מסורת של שוויון לנשים ואמונה בכוחות הטבע והשמיים. כשהם מגיעים לארצות המזרע הם מתאסלמים והופכים להיות חקלאים ויושבי קבע, המעבר שלהם מואץ בעקבות הקמה של חילות מקצועיים המורכבים מחיילים טורקים על ידי מלכי האזור ובראשם הסמינידים, וכך בסוף המאה ה10 לספירה עולה ברית שבטים טורקים שנקראת הקאראחאנים ומשתלטת על שטחי הסאמאנידים, במקביל לכך החיילים הטורקים באפגניסטן מורדים בשלטון ויוצרים ממלכה טורקית נוספת שנקראת הגזנידים. מתחיל השילוב המוצלח בין האוכלוסייה הפרסית המקורית והפולשת הטורקית, הנמשך עד היום.
באוזבקיסטן, טורקמניסטן, קזחסטן וקירגיסטן מדברים ניב של טורקית, אלא ששנים רבות התרבות השלטת אליה מכוונים האליטות נשארת פרסית, וכך, דרך אגב, גם בטורקיה עצמה.
 
הממלכה של הגזנדים.
ממלכה זו התקיימה בשנים 977-1186 ובסיסה היה איגוד שבטים תורכים ששלטו על מרכז אסיה ממעוזיהם בהרי אפגניסטן. מהמאה ה-9 החלו המושלים הסמנידים מטעם העבאסים להסתמך על חיילים תורכים מערבות אסיה. צאצאי החילות תורכיים התיישבו במזרח אפגניסטן אל מול הודו הפגאנית - לימים הם זוכים לעצמאות ומייסדים את הממלכה הגזנדית. זו מתפשטת מזרחה לפקיסטן והודו ומערבה לאזורי הסמנידים באוזבקיסטן והבוים באיראן. האימפריה בנויה של צבא שכירים שמתקיים משלל מסעות שוד להודו. הם מתחברים לעולם הסוני ומהווים כלי כנגד ההשפעה השיעית ובמיוחד האיסמעיליה.
 
הגזנדים אימצו מסורות סופיות אסלאמיות, הקדושים שלהם היו אבו סעיד ותרמזי, הם קידמו שירה כמו זו של פירדוסי. מוחמד גזנוי שלט על חורסן וגזנה ברשות החליף מבגדד, בירתו הייתה נישפור בחורסן. בחצרו פעלו משוררים סופים. כגון אל סולמי, אל קושיירי, וגם משוררים כמו עאטר וחיאם, שהשפיע על אל ראזלי, ובתורו השפיע, דרך אחיו, על שייח' חמדני. בסופו של דבר הם נוצחו על ידי הסלג'וקים שקרעו מהם את חורסן, חורזם ומהוור, ולבסוף הושג שלום שבו הם שולטים רק באפגניסטן ופקיסטן. הגזנדים המשיכו להתקיים כאימפריה עם אוריינטציה פרסית עוד זמן מה, סינאי המשורר פעל בחצרם, לבסוף השושלת התפוררה ונטמעה בכוח העולה של החוראזמש ב1215.
 
ברית שבטי הקארחאנידים.
זאת הייתה ברית שבטים תורכים מאזורי מזרח סין וערבות קזחסטן, שניצחו את הסאמנידים השתלטו על בוכרה והפכו את בוכרה וסמרקנד למרכזם. בסוף המאה ה10 הם עברו תהליך אסלום מואץ והכירו בחליפות בבגדד באופן רשמי בשנת 1038, למרות שדיברו טורקית הם אימצו את התרבות הפרסית המתקדמת בארצות אותם כבשו והושפעו ממנה.
הקאראחנים נטו לסופיזם וחלק מהם חיו בצדיקות, הם העדיפו שייח'ים סופים על פני עולמה אסלאמית. בזמן הזה התפשטה הכת של הקדושים במרכז אסיה, בסמרקנד זה היה איבן עבאס, לידו נבנתה המדרסה של טומגצ חאן, שאביו היה נזיר נוצרי. ארסלן חאן בנה את פוי קולון, המגדל הנודע של בוכרה, בהשפעת מורו שייח' נמד פוש, (לובש שמלת הצמר). הוא היה בהתנגשות עם העולמא שהרגו את בנו.
בסופו של דבר הם נכבשו על ידי החורזמישים בסוף המאה ה12, שהמשיכו ופיתחו במידה רבה את תרבותם והשילוב בין העולם הפרסי לטורקי, אלא שיחד עם זאת כבר בתקופת הקאראחנים מתחילה להתפתח תרבות טורקית מקורית הממשיכה את המסורות הפגאניות בעיקר במקומות המסדרים הסופיים וכן בחצרות השליטים
 
יאסווי והדרווישים הקלנדרים
העיר טורקיסטן שבקזחסטן היוותה לאורך הדורות מרכז חשוב של השבטים והתרבות הטורקית המקורית, כאן חי ופעל האדם החשוב ביותר ביצירת השירה הטורקית ודרך רוחנית מקורית המשלבת את הפגאניות עם האסלאם, מדובר בקדוש הגדול של מרכז אסיה, אחמד יסאווי, שלו יש מאוזולאום עצום ומרשים המשמש אתר עלייה לרגל, והופך את טורקיסטן לעיר קדושה. הוא ייסד את המסדר המוסלמי מיסטי טורקי הראשון בעולם – היאסוויה, במסגרתו פעלו הדרווישים הקלנדרים, שלח תלמידים לכל רחבי העולם הטורקי, והביא לביסוס והתפשטות האסלום שלהם. ענפים של תורתו מצאו בית במסדר הבקטשי בתורכיה, שהיה לימים בעל תפקיד מכריע באימפריה העותומאנית
אפשר להקביל את השפעתו של יסאווי בהתפתחות השירה והשפה הטורקית לזו של רודקי בהתפתחות השפה והשירה הפרסית. קברו של רודקי בטג'יקיסטן והטג'יקים רואים בו את שקספיר שלהם, המשורר הלאומי, קברו של יסאווי בקזחסטן והקזחים רואים בו את המשורר הלאומי שלהם.
 
אחמד יסאווי היה תלמידו של חמדני, היה מנהיג קהילת בוכרה אחרי חמדני, עזב לטורקיסטן לחיות חיי נזיר, מת ב1166 ונקבר ביאסה, אמיר תימור עושה זיארה ובונה את הקבר ב1397, בונה שם מקום כינוס של שלוש מאות מטר מרובע מתחת לכיפה של שלושים ושישה מטר, מחבר עצמו בכך עם הפטרון של השבטים.
שייח' חמדני 1049-1140 נחשב לקוטב של דורו, היו לו ארבעה תלמידים לפי מסורת סופית של ארבע חליפות, שניים מהם הם יאסווי וקג'דוון.
 
יסאווי התייחס לשיריו כאל התגלויות שמימיות וקרא להם "הספר השני" בהמשך לספר הראשון הוא הקוראן. מייחסים לחרוזים שלו כוח ריפוי והם מושמעים בזיכר ריפוי. הוא כתב אנתולוגיה על מחשבות חכמות שבה הוא מפרט את חזון העולם שלו. חוקים רוחניים של השתפרות רוחנית בכדי לגלות את הניצוץ האלוהי בתוכנו. הוא התחיל את המסורת של השירה המיסטית התורכית וגם את התפישה של חבר –"דוסט".
מדבריו: "מי שלא נותן ליבו לחבר הוא לא סופי."
 
השירים של יסאווי לווה במוזיקה שהפכה להיות חשובה בפולחן ולבסוף בעלת קיום עצמאי. הם הושרו במסגרת טקסים ומפגשים שנקראו זיכר, בהם תורגלו תרגולות מיסטיות של קריאה בשם האל, כניסה לטראנס, והתחברות לעולם העל חושי. קיומם של אחוות המקיימות מפגשים של מוזיקה, שירה וטראנס הפכה להיות הסממן של האסלאם בעולם הטורקי.
יסאווי מקים את ה"טריקה" (משמעות השם היא דרך), מסדר סופי טורקי ראשון בעולם. סוג זה של אסלאם קל לעיכול על ידי ההמונים שאינם יודעים לקרוא ומאמינים עדיין במסורות הפגאניות. האחוות מתפשטות כאש בשדה קוצים, ולעיתים קרובות נתמכות על ידי השליטים. יסאווי לומד אמנם את התורה המיסטית האסלאמית מפי שייח' בשם חמדני מהמסורת של אנשי האשם – המלאמתיה, אך הוא מעביר אותה לשפה ודרך שקלה לפשוטי העם לקלוט. הוא עצמו נהפך למעין דמות אב, מודל חיקוי, במיוחד לאחר שבסוף ימיו הוא פורש להתבודדות בחדר תת קרקעי. הוא מת ב-1166 ונקבר ביאסה – טורקיסטן בקזחסטן של היום, אמיר תימור בונה שם קבר מפואר ב-1399.
 
במשך חייו הוא חי כנזיר, מאפייני המסדר שייסד הם: לבוש תורכי, שירה תורכית, שיתוף נשים בטקסים, קורבן חיות.
בין תלמידיו של יאסווי: אבא של זנגי אתא הקבור בסמרקנד - חקים אתא, לוקמן פרנדאי (שהעביר את הידע להאגי בקטש) ויונוס אמרה (המשורר התורכי הלאומי).
עיטורים: על הקברים הקדושים יש עיטורים גיאומטריים שהם בעצם סוג של כתיבה ערבית, כתיבת קסם, שמגינה על הבניין, ונותנת לו כוחות מיתיים. הכתובות הם כלי נשק רוחני נגד הרוע, והם מאפשרות הגנה אוקולטית, עזרה בריכוז המחשבה ועידוד התנהגות נעלה.
בחיווה יש קומפלקס של דרווישים קלנדרים בשם שהא קלנדר בובו.
 
זיכר המשור:
יסאווי מציג סוג חדש של תרגול רוחני שנקרא "זיכר המשור" שמזכיר טקסים פגאניים ומסורות של ריפוי שאמני. הנביא זכריה התחבא בעץ מרודפיו ואלו חתכו את העץ לשניים. אפשר לשמוע את הניסור ואת זעקות הנביא בטכניקות של נשימה וקולות יוגיים. הקצב מותאם לקצב פעימות הלב. הטקס מתמשך שעתיים, בליווי חרוזים של יאסווי.
 
הדרווישים הקלנדרים הם חסידיו של אחמד יאסווי ההולכים בדרכו. התנועה דגלה בקיבוץ נדבות ואופיינה באי הקפדה על קיום המצוות. הדרווישים הקלנדרים דמו מאד לקדושים ההינדים; הם לבשו גלימה אחת לכל החיים, לכל אחד היה מקל נדודים וקערה לאוכל, בעזרתה קיבלו את ארוחותיהם על ידי חיזור על הפתחים וקיבוץ נדבות. הם נפוצו מאד במרכז אסיה, הודו, והופיעו גם בדמשק ובאנטוליה. את חייהם הקדישו לקשר עם האל ולהתבוננות פנימית.
 
כותב גלאל א דין רומי:
"ישנם סופים פראים נודדים, המכונים קלנדרים, שתמיד מלאים שמחת חיים.
זו שערורייה איך הם אוהבים וצוחקים על כל מעשה קטן.
אנשים הולכים עליהם רכיל, וזה עושה אותם מיומנים בערמומיותם,
אבל בעצם היאבקות אלוהים עצומה מתחוללת בתוך נוודים אלה,
שיטפון של אור שמש השיכורה מכל הדבר הזה."
 
הסלג'וקים
בזמן קיום הממלכות של הגזנדים והקאראחאנים במרכז אסיה, מופיע איגוד שבטים תורכי נוסף שלו נודעה לימים השפעה מתמשכת וחשובה הרבה יותר, אלו הם הסלג'וקים. הם היו במקורם שבטי רועים תורכים שחיו בערבות מרכז אסיה. מאז המאה ה-8 הם התפשטו במרכז אסיה עד ימת אראל, ובשנת 960 הם אימצו את האסלאם תחת מנהיגם סלג'וק, ומכאן השם סלג'וקים. אחת מהקבוצות שלהם בהנהגת טוגריל בג כבשה את חורסן מידי הגזנידים ב-1040, אבל להם לא הסתפקו בכך, טוגריל בג פונה מערבה. כובש את איראן, אזרבייג'אן וכורדיסטן, ומגיע לעיראק כמושיע העולם הסוני, בכדי לשחרר את בגדד מאיום השיעים הבויים ולהילחם בכוח העולה של הפאטימים המצרים, שהיו שיעים גם כן.
 
טוגריל בג כבש את בגדד ושם עצמו כמגן של החליף והסונה. הוא נקרא: "שליט השליטים, מלך המזרח והמערב, מחייה האסלאם, יד ימין של החליף, מפקד המאמינים".
יורשו של טוגריל בג, ארפ ארסלן, ניצח את הביזנטים ב-1072 וכבש את תורכיה, פותח אותה להתיישבות השבטים התורכיים. כתוצאה מהתיישבות זו מוקמות כמה ממלכות, שאחת מהם, זו של הסלג'וקים המערביים, קובעת את בירתה בקוניה.
תקופתם של טוגריל בק, וארפ ארסלן נחשבת תקופת הזוהר של הסלג'וקים. ראש הממשלה של טוגריל בג, יד ימינו ויועצו הקרוב, היה ניזאם אל מאליק – "סדר האימפריה".
 
אידיאל מדינת הצדק
ניזאם היה אדם משכיל ובעל חזון שלמד במדרסה הגבוהה בבגדד וחזה בהיחלשות שלטון החליפות העבאסית ובהשתלטות השיעים על העולם המוסלמי של אותה תקופה. עם הכיבוש הסלג'וקי של בגדד בשנת 1063, הוא נהיה ראש השרים של האימפריה, ראש הדיוואן הגדול; שליט על כספים, אחראי על ענייני דת, והאיש החזק בממלכה. הוא המשיך בתפקיד זה גם בימי ארפ ארסלן
 
לניזאם היה בצעירותו אידיאל של מדינת צדק אותו העלה על הכתב בספר "אמנות שלטון המדינה". ספר זה הוא המשך ישיר של אידיאל המדינה כפי שביטאו אותו פילוסופים גדולים בהיסטוריה כגון אפלטון, סנקה, ואחרים. לאחר שעלה לגדולה השתמש ניזאם בתפקידו כדי להגשים את רעיונות השלטון שפיתח בימי בחרותו. מדינת צדק מוסלמית המחליפה את הח'ליפות, ונשענת על מוסדות ה'מדרסה', 'חנקה' והמסדרים הסופים.
הוא שאף לממשלה ריכוזית יעילה. לצורך כך לא סמך על האינדיווידואליות התורכית והעדיף אדמיניסטראטורים ערבים ופרסים. הוא אימן מומחים שהיוו פקידות מקצועית, ייצב את המערכת המשפטית והכפיף אותה לנורמות משפט ידועות, הקים מערכת יעילה של שלטון מקומי וחלוקת אדמות שנקראה "האיקתה", ובעיקר, בנה שלד של אנשים חדורי מוטיבציה לשרת את המדינה דרך מערכת חינוך של 'מדרסות' (מרכזי לימוד דת וידע) ו'חנקות' (מרכזים של מיסטיקנים סופים).
 
חלק חשוב במדיניות של ניזאם הייתה הדת. הוא ראה בדת כלי מרכזי להשגת לגיטימציה של השלטון והקמת מדינה ריכוזית ויעילה, וראה בשלטון ובמדינה כלי להגשמת האידיאל הדתי. ביחד עם המלומד הסופי אל-ראזלי ואחרים הוא יצר מעין דת – מדינה אסלאמית מחודשת המבוססת על מוסדות ה"מדרסה" וה"חנקה", בהם לימדו שלמדינה יש בסיס אתי ומשפטי, שהמדינה והשלטון המוסלמי הם החשובים ולא איש כזה או אחר, גם אם הוא החליף. הלגיטימציה השמימית של החליף כמנהיג המוסלמים הוחלפה באידיאל המדינה המוסלמית, שמאפשרת יישום של צדק ויצירת תנאים טובים לעבודה רוחנית.
 
ניזאם זיהה בחושיו החדים את הפוטנציאל של גיוס ה'חנקות' והמסדרים הסופים לטובת המדינה האסלאמית-סונית החדשה. הוא היה קרוב ברוחו ובאמונתו לתפישה הסופית של האסלאם, אדם שגדל והתחנך ביחד עם כמה מגדולי הסופים של התקופה, שהידוע מביניהם הוא המשורר הפרסי עומאר אל כיאם.
המילה "חנקה" באה מהמילה "חאן" – מלון אורחים. בתחילת דרכה הייתה התנועה הסופית תנועה עממית של אנשים שפרשו מהבלי העולם והתרכזו בחאנים לצדי הדרכים, ולכן המרכזים הראשונים של הסופים נקראו "חנקות". עם גיבוש המסדרים בימי הביניים הפכו ה"חנקות" למרכזים חברתיים, מקומות- לימוד ואירוח, התנסות בתרגולים המיסטיים, ובנוסף לכך גם בתי תמחוי לעניים ומלונות לעוברי-אורח ועולים לרגל. בכל 'חנקה' היו בדרך כלל שייח' קדוש ותלמידים שחיו חיי שיתוף כלכליים וחברתיים. כספי הצדקה המוסלמיים עברו, באותה תקופה, דרך ה"חנקות", שנקראו בערבית "זאוויה" ובתורכית "טקה".
 
ניזאם ראה במסדרים הסופים ובצורת הארגון שלהם כקבוצות חברתיות סביב שייח', יחידות בסיס טובות לחברה חדשה שממנה ניתן ליצור מדינה המבוססת על צדק חברתי דתי. הוא ראה בהם מועמדים אידיאליים לאכלוס ה'מדרסות' ולהפחת חיים בתוכן, וחשב ששני המוסדות יכולים לחיות זה לצד זה ולהשלים האחד את השני. הוא גייס, לכן, תמיכה ממשלתית כספית ומשרות להקמת 'חנקות' של סופים בכל רחבי העולם, כאשר את ה'חנקות' הוא קישר אל ה'מדרסות'. צורת ארגון זו של החברה המוסלמית התמידה קרוב ל-900 שנה והמשיכה להתקיים גם באימפריות של הממלוכים ושל העותומאניים.
 
במדינה הסלג'וקית התקיימו 'חנקות' לצדי 'מדרסות'. אותם תלמידים למדו במשך היום ב'מדרסות', ישנו ותרגלו אחר הצהריים ובלילה את התרגולים המיסטיים הסופים ב'חנקות', שם הם גם שירתו את הקהל.
ה'מדרסות' וה'חנקות' נהיו לא רק בתי ספר להלכה והבנת הקוראן, אלא גם אוניברסיטאות לשופטים ולפקידות נבחרת. בהם למדו תיאולוגיה, משפט, שפות, ספרות, מדעי הטבע וגם פוליטיקה – מדעי המדינה. הם קישרו את הדת עם המדינה והיו הבסיס לתעמולה נגד השיעים. הסטודנטים נדרשו לאישור לימוד מהמדינה וקיבלו קצבה חודשית, היו להם חדרים משלהם והם קיבלו הרצאות מטובי המלומדים.
יוצאי ה'מדרסות' וה'חנקות' היוו את עמוד השדרה של המדינה המוסלמית החדשה. הם מילאו את שורות הפקידות הממשלתית והכלכלית ואת פיקוד הצבא. המערכת הצפופה של 'מדרסות' ו'חנקות' שהוקמה בכל רחבי הממלכה נקראה על שמו של ניזאם – "ניזאמיה".
 
ב-1091 קרא ניזאם אל מולק למלומד והמיסטיקן החשוב ביותר של התקופה, אל-ראזלי, להצטרף אליו. אל-ראזלי הפך להיות ראש ה"ניזאמיה" החשובה ביותר בבגדד. מעבר להיותו מלומד, הוא היה גם מיסטיקן סופי והשתמש בתפקידו בכדי להכליל את האחוות הסופיות ברעיון המדינה המוסלמית המתהווה. הוא היה דמות דתית בסדר גודלם של הרמב"ם והרמב"ן משולבים יחדיו. בספרים שכתב הוא הסביר לסופים את חשיבות קיום המצוות והנאמנות למדינה והציג לפני אנשי ההלכה את הלהט הדתי והיצירה הכבירה של המיסטיקנים הסופים. יצירתו החשובה היא אנציקלופדיה הנקראת "תחיית מדעי הדת" שהכניסה רוח חדשה לדת המוסלמית.
אל-ראזלי חבר לניזאם אל מולק במאמץ שהצליח להפוך את המסדרים הסופים לזרם המרכזי של האסלאם הסוני – מצב שהתמיד במשך יותר מ-600 שנה.
 
יצירת המדינה המוסלמית החדשה, המבוססת על שלטון צדק ודת מדינה, הייתה שירת הברבור של התקופה המוסלמית הקדומה ושל בגדד כמרכז תרבותי כלל מוסלמי. השבטים התורכים הנודדים שכבשו את רוב העולם המוסלמי הצילו אותו מידי השיעים והביאו בעקבותיהם עידן חדש של תרבות ושגשוג. אלא שעידן חדש זה בא במהרה לסופו בעקבות פלישת המונגולים הפראיים והאכזריים.
 
עומאר חיאם
אנחנו מדברים על שלושה אנשים שלמדו ביחד באותה כיתה בבית ספר והשפיעו על הגורל של המזרח התיכון. השלושה עם עומאר חיאם, שהיה יועץ לשלטונות, מתמטיקאי וכותב שירים בסתר, חסן א סבאח – מייסד כת האססיון, ואיסמעילי ניזארי (ניזאם אל מולק) יועצו של השליט הסלג'וקי שהשתלט על בגדד ולמעשה האיש החזק בממלכה.
תקופה זו הייתה הרת גורל לאסלאם, מכיוון שבה חזרה הסוניות דרך הסלג'וקים ועמה מוסד המדרסה והסופיות, היה זה תוצאה של שיתוף פעולה בין ניזאם לבין אל ראזלי, שייסדו את המוסד של המדרסה במתכונתו הנוכחית, ויחד אתו את החנקה של הסופים, המדרסה נהייתה מקום של לימוד אמונה ודת, ורק אחר כך לימוד המדעים ההגיוניים, וכך נסתם הגולל על תנועת ההיגיון, מועלתזיה האיסלאמית.
אחת הגרסאות אומרת כי עומר חיאם היה ידידו של חסאן אי-סבאח – מייסד כת האססיון השיעי איסמעילי- ניזארי, כת שנקראה על ידי מתנגדיה החששיון – המשתמשים בחשיש, כת שהשתמשה בטכניקות של רצח, טרור והפחדה ובירתה הייתה באלמות שבהרי אלבורז בצפון פרס, לא רחוק מהעיר קזבין – בקרבת הגבול עם טורקמניסטאן המודרנית.
ב-1092 נירצח ניזאם אל מולוק על ידי האססיון - שליחיו של חסאן אי-סבאח מאלמות כנקמה על כך שהווזיר הרחיק אותו מהחצר.
 
עומר חיאם נולד בנישפור שבפרס ב- 1048, וכתב בסמרקנד את אחד הספרים שהפכו ללהיט גדול באירופה במהלך המאה ה-19 לאחר ש-600 מרובעים שיוחסו לו תורגמו לאנגלית ב-1859, על ידי הסופר והמשורר האנגלי אדוארד פיצג'רלד, ה"רובעיית" – ספר המרובעים. חרוזים רבועים של שירה מדויקת. שירה שיש בה אהבה לחיים ולתענוגותיהם ותשוקה גדולה לעולם.
הרובעיית תורגמו לעברית על ידי נפתלי הרץ אימבר , זאב ז'בוטינסקי ובן-ציון בנשלום.
חיאם לא המציא את צורת השיר המרובעת והיא הייתה ידועה בפרס לפניו. רק 120 מתוך ה-600 נכתבו בוודאות על ידי עומר חיאם. אבל זה כמובן לא מוריד מערכו אפילו אות.
שם משפחתו של חיאם מעיד על עיסוקו של אביו- תופר האוהלים שכן חיימה בערבי (ובפרסית) הוא אוהל.
 
חיאם, שתפר אוהלי מדעים,
שקע בתהום הצער ונשרף,
מספרי אמונה גזרו חבלי אוהל חייו,
וספסר התקווה מכר אותו בכלום!
 
עומר חיאם בחר עיסוק פחות בטוח והיה למתמטיקאי גדול ששייך לאותה תקופה מפוארת שבה בכל רחבי העולם האסלאמי היו למתמטיקאים, אסטרונומים, גיאוגרפים, אנשי מדעים וספר הישגים עצומים, תקופה שבה כל אחד מהנוכחים בה (כמו ביירוני, אבן סינא ואחרים) היה מה שניקרא מאוחר יותר איש רנסנאס. הוא לא נבדל מהם ברוחב ידיעותיו, בהתרכזותו בעולם המחקרי של המתמטיקה והאסטרונומיה ובכתיבת ספר המרובעים שלו.
הספר נכתב כיראה בסודיות ולווה ביומן שרשם עומר חיאם בצמוד לדפי ה"רובעיית".
תקופה מסוימת ישב עומר חיאם בחצר החאן הסלג'וקי (טוריל בג ששלט במרכז אסיה ופרס מאז 1038 וכבש את בגדד ב-1055) שכן ניזאם אל מולוק – הווזיר העליון של החאן היה מידידיו האישיים ומפטרוניו.
במבוא לספרו: "שיטות להדגמת בעיות באלגברה" הוא מותח ביקרות על אלו שלא מבדילים בין עיקר ותפל, שאינם מכירים את המדע אלא בצורה שטחית וחומרית וכשיש אחד שמחפש את האמת – הם צוחקים ממנו.
חיאם נירדף לא מעט על ידי אנשי החצר והמדענים בפרוטה מכיוון שהיה חובב יין ותענוגות גוף ובז לאנשי הדת הצבועים.
מה שהציל אותו הייתה הידיעה המפורסמת שהוא מוח מבריק, מתמטיקאי גאון ואסטרונום מוכשר. עוד טרם שהיה בן 25 כבר כתב את: "בעיות באריתמטיקה", ספר על מוסיקה וספר על אלגברה.
ב-1070 מגיע חיאם לסמרקנד – מרקנדה, העיר הקדומה של מרכז אסיה ושם הפך לבן חסותו של השופט הראשי – אבו טהר וכתב על מתמטיקה
 
אימפרית החורזמש
אחד מהכוחות העולים מהתפוררות האימפריה הסלג'וקית זה החורזמש. איגוד שבטים תורכי נוסף שהתבסס על לוחמים מקצועיים ממלוכים של השליטים המוסלמים הסלג'וקים, מדובר על נערים שגדלים בפנימיות צבאיות מתוך כוונה להפוך אותם לחיילים מקצועיים בשירות הסולטאן. מעין קסטה של לוחמי על שמורדים בשליטיהם ותופשים את השלטון באזורי הדלתא של האוקסוס ומשם משתלטים על כל מרכז אסיה וחלקים גדולים של איראן. מקור השם הוא מאזור חורזם, ואכן הביר שלהם היא קוניה אורגנץ שליד חיווה. הם כבשו את בוכרה ב1182 ואחר כך את סמרקנד, רק בכדי להיות מגורשים משם על ידי המונגולים בתחילת המאה ה13.
בזמן זה לימד בבירת החורזמשים, אורגנץ, המורה נגים אל דין קורבו, מייסד מסדר הקורבניה. הוא היה מורה אישי של נשות ואימהות השליטים. ונהרג בזמן הפלישה
ג'ינג'יס חאן שולח כנגד החורזמשים צבא של 200.000 איש שהורס לחלוטין את הארץ וגורם להם לברוח למקומות אחרים, פליטי הצבא החורזמשי מסתובבים ברחבי המזרח התיכון, כובשים את ירושלים מידי הצלבנים ב1244 ולבסוף מגיעים למצרים שם הם מצטרפים לממלוכים המקומיים, חלקים אחרים מהם מצטרפים לצבא המונגולי
 
מסדר הקורבניה
המסדר של הקורבניה התחיל על ידי נג'ים א דין קורבו. הוא חונך בסופיות במצרים ובמזרח התיכון, מורו היה רוזביקן מיצרי שהיה חניך של אבו נגיב שרוורדי (הדוד). חזר לקוניה אורגנץ וייסד שם קהילה ב1185, דבק במתינות של גונאיד והזרם של הפיכחון, אבל חידש מדיטציות מתקדמות ותרגולות רוחניות נוספות. שייח' קורבו נחשב לדמות הדתית החשובה ביותר במדינה של חורזם וחינך את נשות השליטים. הוא כתב ספר "כללי התנהגות" ובו
 
קורבו מתייחס לירוק כקשור לשלווה – איטמינן, ואדום קשור לידיעה – גנוסיס. הנביא אברהם מסומל על ידי הצבע האדום, הנביא מוחמד והאספקט של הלב מסומל על ידי הצבע הירוק, הנקודה המחוברת עם המציאות השמימית – חקיקה (אמת).
האבנים הטובות אודם ופנינה מופיעות פעמים רבות במשפטים בקוראן ביחס לגן העדן. אודם קשור לאדום ופנינה לירוק. יתרה מזאת: השליט הפטימי היה לו על מצחו נזר ובו אבני רובי ובתוכו פנינה ענקית שלא נודע כמוה. שמו של הנזר היה : הפיר – פרסת סוס. בתוכו היה את היטימה – שאין כמותו – הפנינה.
השאה – השליט היה חוסיין, החכם היה חסן. חסן היה לו צבעי החוכמה של ירוק, הקורבן של חוסיין היה כה גדול והמאורעות שקשורים אליו כה מפלצתיים וכה מנוגדים לחוקי המלחמה שהצבע של הדם הקדוש שלו, כלומר אדום, התקבל ביחד עם הירוק של דגלו של הנביא כמזכרת לאותו יום נורא.
ירוק ואדום הם שני שבעים מיסטיים המופיעים גם אצל השיעה ומייצגים את שני נכדי הנביא: חסן וחוסיין. אלא שיש בשיטה הסופית גם התייחסות לספקטרום של שבעה צבעים כולל.


במסדר הקורבניה מתייחסים לסימבוליות של צבעים, וגם מדווחים לשייח על חלומות שמסמלים את המצב הרוחני של האדם. ישנם שבעה צבעים המקבילים לשבעה מצבים בדרך. התקדמות בנפש מתבטאת במעבר מצבע אחד לשני. זה מתחיל מלבן המסמל כניסה לדרך.
להלן הצבעים - שלבים:
1. לבן - אסלאם, זה סמל של שלמות וכניסה לעולם הלימוד הסופי.
2. צהוב - אמונה ומצפון, מבטא את האהבה לאל כהתחלה של חיים בשם האל.
3. כחול כהה - חסד שמימי. מסמל נאמנות לחיים החדשים, נדיבות והתחמקות מדברים שאסורים על ידי אלוהים.
4. כחול - בטחון אמיתיות
5. ירוק - שקט יציבות ואמונה טוטלית. מסמל מעבר לאמונה אמיתית באל
6. אדום - ידע אינטואיטיבי. תחילה של הפרדה של רוח מגוף וטיפוח הנפש והתעוררות לעולם הרוחני
7. שחור - הערצה ואהבה אמיתית לאל. גישה למטרה – הדלת לעולם האלוהי והשגת נוכחות.
לבסוף - חוסר צבע זה חיבור שלם, התמזגות.
 
תלמידו הקרוב של שייח קורבו היה אל בוחרזי שהגיע לבוכרה. בוחרזי הקים חנקה בבוכרה, אסלם את החאן של אורדת הזהב – ברקה. והיה לראש המדרסה של מסעודיה, המדרסה הראשונה שהמונגולים הקימו. כשמת נקבר בבוכרה והוקם מאוזוליאום לכבודו, לא רחוק ממנו נקבר החאן המונגולי. הנכד שלו הקים כנראה את בניין החנקה הנוכחי הקיים עד היום במאה ה14. הנוסע איבן בטוטה ביקר אותו. החנקה שופצה על ידי תימור
תלמידו של בוחרזי היה בדר א דין פירדוסי אסמרקנד שהמשיך את הטריקה בסמרקנד, זאת הייתה טריקה עצמאית מכלל הקורבו. והיא נקראה פירדוסיה. ענף זה נהיה פופולארי בהודו. יש ענף נוסף של הקורבניה בחורסן בשם קורבניה רוחייה
תלמיד נוסף בדרך היה רוחן שימנני. הוא עודד טראנס, טכניקות חדשות של זיכר, טכניקות של מדיטציה, תקשורים עם המתים, הוא כתב ספר המפרש את בוחרזי ואת השיטה שלו של סימנים מיסטיים וצבעים. ממנו יצאו הרוחייה קורבניה.
ענף של הקורבניה הפופולארי עד היום הוא המסדר הנימטוהלי שהוא ענף שיעי ויש לו שלוחות במערב.
 
מסדר שרוורדי
ההופעה של רעיון המדינה האסלאמית, אסלום השבטים הטורקיים, התפתחות הממלכות המרכז אסיאתיות הביאה לכדי תור זהב שאחת התוצאות שלו הייתה יצירת מסדרים סופים והתפשטותם, דרך מערכת החינוך של ה"חנקות" וה"מדרסות". חלק מהמסדרים היו בעלי הופעה מקורית, כגון זה של הקלנדרים, וחלק בינלאומיים וקלאסיים שמצאו בית גם במרכז אסיה והיו מעורבים בפוליטיקה של השלטון. כזה היה המסדר השרוורדי.
 
שהא א דין שרוורדי הוא מייסד המסדר 1144-1234. הוא הושפע מדודו אבו נגיב שרוורדי שהיה ראש הניזמייה בבגדד ותלמיד של אל ראזלי. הוא היה שגריר של החליף א נסיר 1180-1225, למרכז אסיה. היה לו בית ספר בבגדד ששם באו תלמידים מכל העולם כולל סעדי משירז. הוא הוכר כראש הסופים. הספר המפורסם שלו הוא: "שוהא עווריף אל מעריף", ידע היודעים, דרך הבן שלו – זאין א דין אל אפירני הטריקה הגיע למרכז אסיה.
זאין א דין עריפני קבור בטשקנט באזור בית הקברות של קוקצה. הוא גר בצילייקונה, שם כנראה גם הייתה החנקה של השרוורדייה.
 
שרוורדי נקרא שייח אל אישראק, שהפירוש הוא אלוף האור, וגם איילת השחר וגם הארה. המזרח הוא מקור האמת והאור המזוהה אתו. אנחנו חיים בעולם צלילים, אך יש בנו ניצוצות של אור, ואנו חשים במעומעם את מקורנו, צריך לטהר את החוכמה הנמצאת בקרבנו באמצעות דמיון.
הוא הטיף לשימוש באינטואיציה ככלי לגלות את האמת ולא רק בהגיון. אפשר למצוא את האמת בכל מקום, בפגאניות, בדתות המונותאיסטיות, בזרתוסטרא. מספר הדרכים המובילות לאלוהים כמוהו כמספר בני האדם. בכל מקום נמצא הניצוץ.
הוא מקשר בפילוסופיה שלו את הקוסמולוגיה הפרסית, למערכת הכוכבים התלמאית, לרעיון ההאצלה הניאו אפלטוני, ומרבה לצטט את הקוראן.
 
בכל דור יש קוטב שעליו העולם עומד. הדרך לשחרור האור שבתוכנו הוא דרך לימוד של הקוטב או של שלוחיו, שהוא האור בעולם. דרך הלימוד היא באמצעות דמיון ואינטואיציה המועשרים בעזרת התבונה הביקורתית. שרוורדי לא הצליח להתקדם בדרכו, ואז נגלה לו הקוטב: "פתאום נעטפתי רוך, נראה הבזק מסנוור, אחריו אור שקוף בדמות בן אדם, התבוננתי וראיתי אותו... הוא בא לקראתי, בירך אותי בלבביות רבה שהתפוגגה מבוכתי ופחדי פינה מקום לקרבה, ואז התחלתי להתלונן לפניו על הקושי שנתקלתי בו בבעיית הידע".
"התעורר ודע את עצמך," הוא אמר לי, "ובעייתך תיפתר".
 
הפעלת הדמיון האנושי תאפשר לבני אדם לשוב לאלוהים על ידי הכרת "עאלם אל מיתאל" עולם המראות הצרופים.
לכל אדם ולכל עצם ב"גטיק" (עולם החומר הגשמי) מקביל מדויק ב"מנוק" (מלכות שמים). המיסטיקה עתידה לחדש את המיתולוגיה הישנה שאותה נטשו לכאורה דתות אלוהים. ממלכת הדמיון מאפשרת לנו לגלות מחדש את ממלכת האב טיפוס הנסתרת, כשם שהפירוש הסמלי של הקוראן גילה את משמעותו הרוחנית האמיתית. זהו "עלאם אל מיתל". הנביא מוחמד ראה את עולם הביניים הזה בליל החיזיון, כך גם המקובלים שתיארו את כס השכינה. הסמלים שבכתבי הקודש, כמו גן עדן, ויום הדין, הם ממשיים כמו התופעות שאנו חווים בעולם הזה, אבל לא באותה דרך.
שרוורדי ניסה לתת הסבר דמיוני לסמלים שנודעה להם השפעה מכרעת על חיי האדם, אף כי המציאות שסמלים אלה מתייחסים אליה נשארת חמקמקה.
 
הזיכר של השרוורדיה מורכב משבעה חלקים. התלמיד חייב לדווח לשייח על החלומות שלו.  השרוורדיה קידמה את תנועת הפותווה, אדם המכבד את הזקנים, אדיב לצעירים ומעדיף שווים, בעל תכונות – פתה. להעדיף תכונות אנשים אחרים על פני עצמו, בקיצור אציל. הפתווה והשרוורדייה נועדה לחזק את האסלאם כנגד הפונדמנטליזם שהחליש אותה
 
החורבן המונגולי
מרכז אסיה פרחה, עד שהחלה הפלישה המונגולית בראשותו של ג'ינג'יס חאן, שקרא לעצמו "זעם האלוהים", מצדיק בכך את מעשי ההרג הנוראיים שלו. התרבות המפותחת והמתקדמת עמדה בפני כיליון ולא היה דבר שיוכל לעצור את השיטפון שבא ממדבריות גובי, רכוב על גבי סוסי פוני קטנים ומהירים.
 
העולם המוסלמי אשר היה שבוי בסבך של פוליטיקה ותככים לא השכיל להתאחד אל מול האיום המתקרב. החורזמשים היו בקונפליקט עם החליף בבגדד ודרשו ממנו להכיר בהם כממלכה עצמאית. החליף רצה שהם יצטרפו לברית נגד המונגולים בהנהגתו ושלח אליהם כשליח דיפלומטי את שרוורדי – מורה סופי ידוע ואחת הדמויות החשובות של זמנו. בסופו של דבר, הוויכוח יצא מכלל שליטה והצבא החורזמשי החל לצעוד לעבר בגדד, אך נכחד בסופת שלג פתאומית בזמן שעבר אחד ממעברי ההרים של פרס.
מנהיג החורזמשים, מוחמד חורזמש, היה מדוכא לאחר הכחדת צבאו ולא התאושש מכך – הוא ראה בפלישה המונגולית את "זעם האל" על התנהגותו ולא עשה מספיק בכדי לעצור אותה. בזמן הפלישה המונגולית נהרג נג'ים א-דין קורבו, המורה הגדול מאורגנץ ועמו כל חכמי הדת האחרים. הערים ומרכזי התרבות הפכו לאפר.
גולגולות נערמו בערי מרכז אסיה המפוארות: בוכרה, סמרקנד, טשקנט, בלח'. הערים האגדתיות שהיו מרכזי תרבות שוקקים, מרכזים של אמנות, תרבות, מדע, לימוד אסלאם ומיסטיקה, נהרסו עד היסוד. מרכזים של אימפריות נשכחות כגון זו של הקארחאנים, סמינידים, גזנדים והסלג'וקים, נחרבו לבלי שוב.
 
צריך להבין בקשר לכך כמה דברים:
החקלאות של מרכז אסיה, כמו באזורים צחיחים אחרים, מתבססת בעיקר על השקיה מלאכותית שמצריכה תחזוקה של מערכת תעלות מים, זה מעודד ארגון חברתי וייסוד ערים, אך כשאלו נפגעות קורסת גם המערכת הכפרית
המונגולים היו בסכסוך מר עם החורזמשים ורצו לנקום בהם על פגיעה בשגריריהם. בנוסף על כך המונגולים היו שאמנים ובעלי סובלנות דתית, ולא ראו כנראה בעין יפה את התרבות המוסלמית, מסיבות אלו הפגיעה שלהם במרכז אסיה הייתה אכזרית במיוחד, זה גם היה האזור הראשון במערב שהם פלשו אליו, והם היו צריכים להראות את נחת זרועם.


אלא שהיה זה דווקא האסלאם שהצליח לנצח בסופו של דבר את המונגולים, לא בכוח הזרוע, אלא בכך שהם הפכו בעצמם למוסלמים. וזה קרה בעזרת המסדרים הסופים. דרווישים נודדים שנקראו 'קלנדרים', הצליחו, בסופו של דבר, לאסלם ולתרבת את המונגולים הפראיים.
הם שמרו על האוכלוסייה המקומית ארגנו אותה, הפעילו את יוזמות העזרה ההדדית, אי אפשר היה לפגוע בהם כי ממילא הם היו עניים ונודדים, ולא היה להם מה לאבד.
הם גם יכלו להסביר את הסיטואציה מבחינה רוחנית כ"זעם האל" ולתת נחמה לאנשים. העולם הבא נהיה חשוב יותר מהעולם הזה, הקבר של הקדוש נהיה סמל של אסלאם במקום המסגדים שנהרסו.
השייח'ים של הסופים דיברו אותה שפה כמו המונגולים הפולשים והיוו ארכיטיפ של הזדהות. הם אלו שבסופו של דבר אסלמו את החאנים. לתוך האסלאם נכנסו אלמנטים פגאניים, במיוחד דרך מסדר היאסוויה. שהופך לחשוב במרכז אסיה, רק במאה ה16 מחליף אותו מסדר הנקשבנדיה כחשוב יותר בין הנוודים.
 
האימפריה המונגולית הופכת להיות הגדולה ביותר בעולם, מסין ועד ערבות הונגריה. בעלת סדר מופתי המבוסס על מערכת חוקים בשם "יאסה", סובלנות אל הדתות השונות (אך לא ליריבים), וכוח צבאי שאי אפשר להתמודד אתו, לכל מנהיג גדול יש כוח רוחני מאחוריו, גם אם הוא טובח מאות אלפי אנשים, ואחד המנהיגים הגדולים בהיסטוריה, מי שללא ספק שינה אותה, היה ג'ינג'יס חאן, הכוח הרוחני שהיה מאחוריו, לפי חלק מההיסטוריונים, הוא קוד של התנהגות שהיה כתוב בספר מיסטי שנקרא היאסה הגדולה.
אין עותקים קיימים של היאסה, אך יש התייחסויות אליה במקורות היסטוריים, בעיקר ערבים ופרסיים, ועל כך מסתמכים היסטוריונים כמו ג'ורג וורדינסקי.
אלא שבסוף המאה ה13 האימפריה הגדולה ביותר בעולם מתחילה להתפרק לממלכות נפרדות וכוחם של הצבאות המונגולים נחלש. מרכז אסיה נכנס לתקופת ביניים ונשלט על ידי החאנה של צ'אגאטי שבירתה בקרשי שבאוזבקיסטן. החאנה עוברת תהליכי התאסלמות וטורקיזציה שקשורים להופעה של מסדר סופי חדש באזור בשם המסדר הנקשבנדי
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו