הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הקדמה מסלול סופים מרכז אסיה 2 - טיולים לרחבי העולם

שבע המאסטרים של מרכז אסיה
לפי המסדר הנקשבנדי ישנם שבעה מאסטרים שעיצבו ופיתחו את תורת המסדר, מקג'דוון במאה ה11 שגילה את סוד הזיכר השקט, ועד נקשבנד שעיצב את התורה כדרך הישירה לאלוהים תוך שימת דגש על שירות.
נקשבנד קיבל את הזיכר השקט מהנוכחות הרוחנית של קג'דוון, אותו הוא לא פגש אותו פיזית מפני שחמישה דורות הפרידו ביניהם. בצורת מעבר זו הרוחות נפגשות בעולם הנקרא - "עולם הרוחות", שנמצא מעבר למישור החומרי. קבלת ידע בדרך רוחנית ממאסטר שנפטר נקראת "אווסי" בדרך הנקשבנדית. (מתוך האתר של הנקשבנדיה)
 
שייח' קג'דוון (הראשון משבע)
היה ידוע כשייח' הניסים, שזרח כמו השמש, מייסד מסורת הקג'דוונים – המאסטרים של מרכז אסיה. אביו היה שייח' מפורסם ואמו נסיכה סלג'וקית מאנטוליה. הוא נולד בקג'דוון שליד בוכרה, שם גם קבור, עבר את כל שלבי הלימוד, דרך השריעה אל המאבק הרוחני, והגיע לרמת טוהר גבוהה. לאחר מכן עבר לדמשק שם ייסד בית ספר.
קג'דווני הודרך על ידי קידר, קרני, עלי ואבו בכר. ואז הוא הדריך את נקשבנד בדרך האווסי (מסירה רוחנית). הוא נפגש עם קידר שליווה אותו, ולמד ממנו את הידע השמימי שהתווסף לידע הרוחני שלמד מהשייח' שלו יוסף אל חמדני. יום אחד כשקרא את הקוראן הגיע לפסוק שאומר: "קרא לזה שתומך בך בצניעות, ובסוד לבבותיכם. אכן, הוא אינו אוהב את אלו שעוברים על גבולות הנכון".
פסוק זה גרם לו לחקור אצל השייח לגבי הזיכר השקט. הוא שאל כך: "בזיכר שבקול אתה משתמש בלשונך ואנשים אחרים יכולים לראות אותך ולשמוע אותך, בעוד שבזיכר השקט של הלב השטן יכול להאזין לך, מפני שהנביא אומר בחדית שלו: "השטן נע בחופשיות בוורידים ובעורקים של בני האדם". מה אם כן היא המציאות של "לקרוא בסוד של הלבבות?"."
השייח ענה: "הו בני, דבר זה חבוי, הוא ידע שמימי, ואני מתפלל שהאל המרומם ישלח אחד מקדושיו לגלות לך את המציאות של סוד זה".
 
מאותו הזמן קג'דוון חיכה שהתפילה תתממש. יום אחד הוא פגש את קידר שאמר לו: "בני, יש לי הרשאה מהנביא לגלות ללשונך ולליבך את הזיכר החבוי ואת המספרים שלו". הוא ציווה עליו להיות שקוע במים ולהתחיל את הזיכר בליבו. הוא עשה את הזיכר הזה כל יום עד שהאור השמימי, החוכמה השמימית, אהבת האל והמשיכה של האלוהי, נפתחו לליבו" (מתוך האתר של הנקשבנדיה)
 
שייח מוחמד בבה סמסי (חמישי משבע)
מספרר סמסי: 'יום אחד הלכתי לראות את השייח שלי עלי רמתני. כשנכנסתי לנוכחותו אמר לי: "בני, אני רואה בלבך את התשוקה לעליה לשמים." בעודו אומר זאת הביא אותי למצב של חזיון: ראיתי עצמי הולך יום ולילה, מארצי אל כיפת הסלע, כשהגעתי למסגד אל אקצא, נכנסתי למסגד וראיתי שם איש לבוש כולו בירוק.
הוא אמר לי: "ברוך הבא, חיכינו לך זמן רב."
אמרתי: "הוא שייח שלי, עזבתי את ארצי ביום זה וזה. מה הוא התאריך היום?"
הוא ענה: "היום הוא 27 ברג'ב."
הבנתי שלקח לי שלושה חודשים להגיע למסגד, ולהפתעתי הגעתי באותו הלילה של העלייה לשמיים של הנביא.
הוא אמר לי: "השייח' שלך עלי רמתני חיכה לך כאן זמן רב."
נכנסתי פנימה. השייח' שלי עמד לעזוב את התפילה. הוא הוביל את תפילת הלילה. לאחר גמר התפילה הוא הסתכל עלי ואמר: "הו בני, נצטוויתי על ידי הנביא ללוות אותך מכיפת הסלע את אותו מקום שאליו הנביא עלה."
כשהוא גמר לדבר האדם הירוק הביא שני יצורים שכמותם לא ראיתי קודם. עלינו עליהם והתרוממנו למעלה. ככל שעלינו צברנו ידע של אותם תחנות שבין השמיים והארץ. בלתי אפשרי לתאר מה שראינו ולמדנו באותה עלייה, מפני שהמילים לא יכולים לתאר מה שמתייחס ללב, ואי אפשר להעביר את זה אלא על ידי טעם וניסיון. המשכנו עד שהגענו למצב של האמת של הנביא, שהיא בנוכחות השמימית. מיד כשנכנסנו למצב זה השייח' נעלם ואני ביחד אתו. ראינו שאין דבר קיים ביקום מבלעדי הנביא, ומבלעדי זה אין דבר פרט לאל הכל יכול והמרומם.
אז שמעתי את קול הנביא אומר לי: "יה מוחמד בבה א סמסי, בני, הדרך שהנך בה היא מהדרכים המכובדות, ואלו שנבחרו להיות כוכבים ואורות לבני אדם יתקבלו באותה דרך. חזור, ואני תומך בך בכל כוחי, כשם שהאל תומך בי בכוחו. ושמור את שרותך לשייח' שלך." כשקולו של הנביא הסתיים, מצאתי את עצמי עומד לפני השייח'. זאת ברכה גדולה להיות בחברת שייח'ים בעלי עוצמה שיכולים לקחת אותך לנוכחות השמימית." (מתוך האתר של הנקשבנדיה)
 
שייח' אמיר קולל (שישי משבע)
הוא היה אחד המתאבקים החשובים בזמנו. יום אחד השייח סמסי עצר ליד זירת ההתאבקות והסתכל במתאבקים, אחד התלמידים לא הבין מדוע הוא עושה זאת ובתגובה למחשבתו ענה השייח שהוא עושה זאת למען אדם אחד שיהיה גדול בתורה ויהיו לו תלמידים רבים. באותו רגע שהוא אמר זאת המתאבק הרים את פניו ומבטיהם הצטלבו, הוא עזב את הזירה והלך אחרי השייח' נהפך לתלמידו הקרוב ויורשו. במשך עשרים שנה הוא לא עזב את סביבתו. בנוסף להיותו מתאבק היה קולל גם קדר, ולכן שמו אמיר קולל – האמיר של הקדרים
הוא פיתח אידיאולוגיה של השתתפות הסופים בפוליטיקה. המקדש שלו הוא בכפר סוקר sukhor הנמצא כמה קילומטר מבוכרה, הוא הוקם מחדש ב1998 (מתוך האתר של הנקשבנדיה)
 
שייח' נקשבנד
הוא האחרון שבשביעייה והגדול שביניהם. הוא נולד בשנת 1317. היה תלמיד שייח' סמסי, וקיבל את סוד המסדר מהשייח' אל קולל, יום אחד, בצעירותו, הוא התפלל אל האל שייתן לו את הכוח לשאת את הקשיים והכאב של אהבתו. למחרת הביט אליו השייח, כאילו קרא את מחשבותיו, ואמר לו: "בני, אתה צריך לשנות את אופן תפילתך. אמור במקום זאת: אלוהים תן מתענוגותיך למשרת חלש זה.
אלוהים לא רוצה שמשרתיו יהיו בקשיים ובכאב, לפעמים הוא מנסה אותם בקשיים, אך אל למשרת לבקש להיות בקשיים, זה חוסר כבוד לאל."
נקשבנד נשאל על ידי האל: "מדוע אתה נכנס לדרך הזאת?"
והוא ענה: "בכדי שכל מה שאני אומר וכל מה שאני רוצה יתקיים."
האל אמר: "זה לא יהיה. כל מה שאנחנו נאמר וכל מה שאנחנו נרצה יתקיים."
נקשבנד ענה: "אינני יכול לעשות זאת. אני חייב לקבל את הרשות להגיד ולעשות מה שאני רוצה, או שאינני רוצה את הדרך הזאת."
ואז הוא קיבל תשובה: "לא, זה כל מה שאנחנו נרצה שיאמר, חייב להיאמר ולהיעשות."
נקשבנד אמר שוב: "מה שאני אומר ומה שאני רוצה חייב להיות."
האל עזב ונקשבנד נשאר לבד למשך 15 יום, עד שהכריע אותו דיכאון עצום. ובכל זאת הוא נשאר בשלו. לבסוף נשמעה בת קול: "הו בהודין, כל מה שתרצה נעניק לך."
הוא התמלא בשמחה ואמר: "אני רוצה שתינתן לי דרך שתוביל אל כל מי שהולך בה ישירות לנוכחות השמימית."
אז הוא חווה חזיון מופלא ושמע קול האומר: "קיבלת את מה שבקשת."
כך נוצר המסדר הנקשבנדי שהוא דרך ישירה לאלוהים.
 
מספר נקשבנד: "בתחילת מסעי בדרך, פגשתי אוהב של האל. הוא אמר לי: נראה שאתה משלנו.
אמרתי לו: "אני מקווה שאני משלכם ורוצה להיות חבר שלך."
יום אחד הוא שאל אותי: "איך אתה מטפל בעצמך?"
אמרתי לו: "אם אני מוצא משהוא אני מודה לאל ואם לא אני סבלני."
הוא חייך ואמר: "זה קל. הדרך בשבילך היא להעמיס את האגו שלך ולבחון אותו. אתה חייב לשמור אותו מאי ציות, ראה אם הוא מוכן לוותר על אוכל לשבוע?"
שמחתי בתשובה בזו וביקשתי את עזרתו. הוא ציווה עלי לעזור לנצרכים ולשרת את החלשים ולהניע את ליבם של שבורי הלב, לשמור על צניעות, כניעות וסבלנות.
שמרתי על מצוותיו ובילית הרבה ימים מחיי בצורה זו.
הו אז, הוא ציווה עלי לטפל בחיות, לרפא את מחלותיהם, לנקות את פצעיהם, לעזור להם במציאת צרכיהם. שמרתי את דרך זו עד שהגעתי למצב שבו אם ראיתי חיה ברחוב, עצרתי ופיניתי לה דרך.
הו אז, הוא ציווה עלי לטפל בכלבים בנאמנות ובצניעות ולבקש מהם תמיכה.
הוא אמר לי: "מפני השרות שלך לאחד מהם תגיע לשמחה גדולה."
עשיתי כמצוותו בתקווה שאמצע את הכלב שדרך השרות לו אמצא שמחה. יום אחד הייתי בחברתו של אחד מהם והרגשתי מצב של שמחה משתלט עלי. התחלתי לבכות לפניו עד שהוא נפל על גבו והרים את גפיו לשמים. שמעתי קול עצוב מאד יוצא ממנו, שגרם לי להרים את ידי בתפילה. התחלתי להגיד "אמין" בתמיכה בו עד שהוא השתתק. מה שנפתח לפני היה חזיון שהביא אותי למצב שבו הרגשתי שאני חלק מכל אדם וכל בריאה."
 
מספר נקשבנד: ”יום אחד מצב מפתיע השתלט עלי. שמעתי קול שמימי האומר: "שאל כל מה שאתה רוצה מאתנו."
אז אמרתי, בצניעות: "הו אללה, תן לי טיפה אחת מהאוקיינוס של חסד וברכה שלך".
התשובה הייתה: "אתה מבקש מהנדיבות הגדולה שלנו רק טיפה אחת?".
שייח' נקשבנד אכל רק מחיטה שגידל בעצמו, קצר בעצמו, טחן בעצמו, אפה בעצמו. כל מלומדי התקופה עשו את הדרך לביתו לאכול מלחמו.
הוא אמר: "אחת הדלתות הטובות ביותר לנוכחות של האל היא לאכול עם מודעות. האוכל נותן לגוף כוח, ולאכול עם מודעות נותן לגוף טוהר."
 (מתוך האתר של הנקשבנדיה)
לפי הנקשבנדיה ישנם שלושה דרכים שיודעים מגיעים בהם לידע שלהם:
1. מורקבה – התבוננות, הרהור
2. מושהאדה – חזיון
3. מוחשבה – חשבון
 
במצב של הרהור המחפש שוכח את הבריאה וזוכר את הבורא
במצב של חזיון השראה מהלא נראה מגיעה אל הלב של המחפש, מלווה על ידי שני מצבים: התכווצות והתרחבות: במצב של התכווצות החיזיון הוא של הוד, ובמצב של התרחבות החיזיון הוא של יופי.
במצב של חשבון המחפש מעריך כל שעה שעברה: האם היא בנוכחות שלמה עם האל או בנוכחות שלמה עם העולם?
 
המסדר הנקשבנדי
המסדר הנקשבנדי הינו מסדר שהתחיל, באופן רשמי, באוזבקיסטן במאה ה14 על ידי שייך נקשבנד, ומכאן שמו, אבל באופן לא רשמי הוא התחיל 200 שנה קודם על ידי שייך קג'דוון, ויש אומרים שהוא היה קיים כבית ספר מיסטי עוד לפני האסלאם. שייך קג'דוון חיפש את הסוד של הדרך, והוא נהג לעשות את זה על ידי טבילה ומדיטציה במים! (מים הם סמל ללא מודע), בסופו של דבר הוא החל דרך שבה יש דגש על תרגולי מודעות ושליטה של הגוף והמחשבות, המזכירים במקצת את התרגולים היוגים. המסדר הנקשבנדי מדגיש את הסופיות המפוכחת, כדרך להגיע אל אלוהים, מתרגל זיכר מדיטטיבי - הנקרא הזיכר השקט, מעורב בפוליטיקה כחלק מהאידיאולוגיה שלו, ומתייחס לשושלת מסירה שנקראת שלשלת הזהב המתחילה מאבו בכר, ולא מעלי כמו שאר המסדרים. ומשמר מסורות עתיקות שהתקיימו במרכז אסיה הקשורות לתורות המזרח כגון יוגה ובודהיזם, הוא השפיע על תורתו של גורדייף ומחפשים רוחניים אחרים.
 
למסדר הנקשבנדי תורה שמבוססת על שליטה, הכרה של המערכת האנושית והגעה להתפתחות רוחנית דרך שליטה בגוף ותרגולות פיזיות ומנטליות, הוא נחשב לממשיך דרכם של בתי ספר רוחניים אזוטריים קדומים שהתקיימו במרכז אסיה לפני הגעת האסלאם.
המילה "נקשבנד" פירושה תבנית, וכן גם אריגה. מסופר על סופי שהכניסו אותו על לא עוול בכפו לכלא, עם הזמן הוא התיידד עם השומרים וביקש מהם בקשה צנועה, לקבל לתאו את שטיח התפילה שלו ואת כלי האריגה – מחט וחוטים בכדי שיוכל להעביר את זמנו בנעימים ולהתפלל, השומרים לא מצאו סיבה שלא להיענות לבקשה הזאת. אשתו של הסופי העבירה לכלא שטיח תפילה ובו דוגמאות יפהפיות וכן את כלי האריגה של הסופי. ימים רבים היה הסופי מתפלל בדבקות, משתטח על השטיח, משתחווה ונוגע תוך כדי כך בראשו ברצפה, ואז יום אחד הוא נעלם מן הכלא, השומרים הגיעו ומצאו את דלת התא פתוחה ואת הסופי איננו. התפלאו השומרים כיצד ייתכן שאותו סופי נעלם כאילו פצתה אותו האדמה, אף שהם ידעו כל הזמן שהוא נכלא על לא עוול בכפו, ולכן גם לא הצטערו שהוא ברח.
כעבור שנים פגש אחד מהם במקרה את אותו הסופי. הסופי אז זוכה כבר מכל ההאשמות שטפלו עליו וחי כאדם מכובד.
"ספר לי" ביקש אותו שומר "עכשיו כשהכל כבר מאחורינו", "כיצד הצלחת לברוח מתא הכלא" "עד היום זאת תעלומה בשבילנו".
"זה פשוט מאד" אמר הסופי. "אשתי ביררה את מיבנה מנעול הדלת שלי אצל המסגר שבנה אותה, היא שרטטה ורקמה את התבנית של המנעול על שטיח התפילה שלי". "כשהתפללתי בדבקות והשטחתי על השטיח למעשה למדתי את תבנית המנעול". "כל מה שנישאר לי אחר כך הוא ליצור, בעזרת הכלים שהיו ברשותי – כלי האריגה, מפתח מאולתר ולפתוח את הדלת".
סיפור סופי זה מגלם את המהות של המסדר הנקשבנדי: לימוד התבנית, יצור כלים רוחניים יש מאין, והימלטות ממצב הכלא שאנו נמצאים בתוכו.
מבין כל המסדרים הסופיים המסדר הנקשבנדי הוא מהמעניינים ביותר.
 
המסדר הנקשבנדי, כאמור, התחיל באופן רשמי במאה ה14, בהה אל דין נקשבנד נחשב לאב של המסדר למרות שלא היה הראשון, מעט ידוע על חייו מפני שהוא אסר על מאמיניו לכתוב את מעשיו או אמרותיו בזמן חייו. הוא נולד בכפר ליד בוכרה, הוכשר לסופיזם על ידי טובי המורים בזמנו, בין השאר הכשרתו כללה תקופת עבודה של שבע שנים כרועה ושבע שנים נוספות כמתקן דרכים. הוא חי בבוכרה ובסמרקנד, אך מת ונקבר בכפר בו נולד.
הוא זה שקבע במסדר את הזיכר השקט. היה לו חזון שבו נראו לפניו שישה המאסטרים הקדומים של המסדר, ואחד מהם, חווג'ה עבד אל חליק קג'דווני, אמר לו שאת הזיכר צריך לעשות בצורה השקטה שלו בניגוד לאחוות הסופיות האחרות.
מאוזבקיסטן התפשט המסדר על פני כל העולם המוסלמי, והיה, בין השאר, מסדר מוביל בהודו. היה לו תפקיד היסטורי פוליטי חשוב במאות האחרונות במרכז אסיה, ובמאה ה19-20 בקווקז, באימפריה העותומאנית במרידות במרכז אסיה ובתנועה הפן אסלאמית, כיום יש למסדר הנקשבנדי מספר שלוחות בעולם, אחת מהם בראשותו של שייך בשם ניזמי, הגר בצפון קפריסין, פנתה בעשורים האחרונים אל המערב ופתחה בתי ספר רבים בכל רחבי אירופה וארצות הברית, הם מפיצים את הסופיות בצורה ברורה ונגישה לכל אחד גם דרך פרסומים שלהם, וגם דרך האינטרנט. ניתן למצוא אותם באתר: www.naqshabandi.org . האתר הוא אחד האתרים הטובים לאינפורמציה על הסופיזם
 
11 עקרונות הנקשבנדיה (מתוך כתבי המסדר) :
למסדר הנקשבנדי ישנם 11 עקרונות המהווים את הדרך הרוחנית שלו. עקרונות ושיטות אלו שימשו מורים רוחניים כגון גורדייף ואוספנסקי שהביאו את הדרך האזוטרית – העבודה למערב. למעשה תלמידי גורדייף אומרים שהדרוויש הבוכרי שגורדייף פגש – בוגה אדין, המתואר בספרו "מפגשים עם אנשים מיוחדים",  הוא לא אחר מאשר ראש המסדר הנקשבנדי בזמן הזה – בהודין. גם כיום קיימים קשרים בן חלק מאנשי גורדייף לבן אנשי הנקשבנדיה. ואלו עקרונות הנקשבנדיה:
1. מודעות תוך כדי נשימה.
זכירה מודעת של אלוהים כשאדם נושם ונושף, טכניקה לשליטה נשימתית. כל נשימה שנלקחת בלי תשומת לב נחשבת למתה, וכל נשימה שנלקחת עם יראה ונוכחות נחשבת לחיה ומחוברת לנוכחות השמימית.
קג'דוון (המאסטר הראשון) אמר: "המחפש צריך לשמור נשימתו משכחה, בכניסה וביציאה, ובכך לשמור את ליבו בנוכחות השמימית, הוא חייב להחיות נשימתו עם יראה ושרות ולהביא את הסגידה הזו לאלוהים מלאה בחיים, מפני שכל נשימה שנשאפת וננשפת עם נוכחות, חיה ומחוברת עם הנוכחות השמימית. כל נשימה נשאפת וננשפת עם שכחה, מתה, מנותקת מהנוכחות השמימית."
נקשבנד אמר: "המסדר בנוי על נשימה, ולכן זה חובה על כולם לשמור על הנשימה בזמן הנשיפה והשאיפה ויותר מכך, בהפסקה שביניהם."
ה"זיכר" נמצא בגופם של כל היצורים החיים מכוח נשימתם, כל דבר נושם, ובנשימתו זו מבטא את שם האלוהים, דרך הנשימה הצליל של המילה "הא" מהשם השמימי "אללה" נשמע, עם כל שאיפה ונשיפה, וזה סימן של המהות הלא נראית מדגישה את יחודו של האל.
לשמור על הנשימה משכחה מוביל לנוכחות מלאה, נוכחות מלאה מובילה לחזיון מלא, חזיון מלא מוביל להתגשמות מלאה של כל 99 השמות של האל.
הבטחת הנשימה משכחה היא קשה למתחילים, והדרך הטובה להתחיל בה היא על ידי בקשת מחילה מהאל. (איסטפר)
2. לשים לב לצעדים.
כל צעד של ה"סליק" צריך להיות מכוון ומאורגן כלפי השגה של מטרה שמימית. גם באופן פיזי, המבט צריך להיות על הרגליים, זה מסנן הרבה מראות מפריעים ומסיתים את תשומת הלב וכמו כן זה סימן לצניעות. מנקודת המבט של תרגול רוחנית זה עוזר במניעת הרבה מההזדהויות ההורסות שתופשות את תשומת ליבנו במשך היום וגורמות לגלים של חלומות בהקיץ ואסוציאציות.
מראות לא נחוצים עוטפים את הלב. רוב המסכים על הלב נוצרים מתמונות שמשודרות מהעיניים למיינד במשך היום. זה יכול להפריע ללב מפני שזה יוצר מערבולות של תשוקה שנוצרות במיינד. המסכים מונעים את האור האלוהי. הלב הוא כמו מראה, קולט ומחזיר כל דמות בקלות, לכן תלמיד שעבר "זיכר" וליבו טהור, צריך להיזהר שבעתיים כי ליבו קולט יותר, פן יוטבעו על ליבו המראות הלא נכונים.
יש על כך סיפור ידוע על מורה סופי גדול שראה נערה נוצרייה יפהפייה והלך שבי אחריה ורק אחרי ששפכו עליו דלי מים שנשלח על ידי קדוש אחר הוא חזר לעשתונותיו.
להסתכל על הרגליים זה גם ללכת בעקבותיו של הנביא, המבט מקדים את הרגל, כשזו מגיעה אליו המבט מתקדם קדימה, עד שהמבט מגיע למצב של שלמות ואליו הוא מושך את הרגליים (הגוף). הכוונה של זה היא שהחזון המנטלי קודם להתקדמות המעשית, והחזון המנטלי צריך להיות ללכת בעקבותיו של הנביא. החזון המנטלי יוצר את האפשרות לגוף להתקדם
3. מסע הביתה.
לימוד אינטרוספקטיבי של עצמך, דע את עצמך ועבור מתכונות רעות לתכונות טובות. המסע מהעולם של הבריאה אל העולם של הבורא קורה בשתי שלבים: ראשית מסע חיצוני למצוא מורה, ושנית מסע פנימי לנקות את הלב.
מסע מהעולם של הבריאה לעולם של הבורא. מסע מהתשוקה לאסור לתשוקה לנוכחות האלוהית.
המסדר הנקשבנדי מחלק את המסע הזה לשניים: האחד הוא מסע חיצוני והשני פנימי. מסע חיצוני הוא מסע מארץ אחת לשנייה בחיפוש אחר מדריך. המסע הפנימי הוא לעזוב את הדרכים הנמוכות, לזרוק מהלב את התשוקות הארציות, ולעלות לדרכים הגבוהות, למצבים הגבוהים. המסע הוא מסע של טיהור הלב שדרכו ניתן לקבל מכאן ואילך הדרכה בכל ענייני החיים.
המסע הזה , כמו שאני מבין אותו, ניתן גם לראות אותו בכיוון של המסע האופקי לעומת המסע האנכי – אל מערג' (המסע הלילי של מוחמד). המסע האופקי הוא מסע לחיפוש דרך – מדריך, המסע האנכי הוא מסע טיהור פנימי לצורך התחברות עם המדריך הפנימי הקיים בתוכנו.
מסע של לעלות מעל הערפל של חיי היום ולהתחיל לראות דברים בברור. הבית שלנו הוא בשמיים.
4. להיות לבד בקהל.
לדרוויש צריך שתהיה היכולת להיות לבד עם אלוהים גם כשהוא עסוק בעולם החומרי ועם אנשים אחרים. יש שני סוגים של התבודדות: חיצונית ופנימית. החיצונית דורשת תקופות של התבודדות על מנת לעמוד במטלות מסוימות ולהתקדם בדרך הרוחנית, זה הוא תרגול סופי בסיסי, אולם ישנה התבודדות עמוקה יותר והיא ההתבודדות המודגשת במסדר הנקשבנדי והיא מבוטאת במשפט: "היה בעולם, אך לא חלק ממנו."
ההתבודדות מטרתה שהממלכה השמימית תוכל להתגשם. כאשר אתה כובל את החושים החיצוניים החושים הפנימיים משתחררים ויכולים להגיע לממלכה השמימית.
להיות לבד בקהל פירושו שהלב שלך נמצא עם אלוהים בעוד שהגוף עם הקהל, לצורך זה צריך שתהיה היכולת להפריד בן הלב לגוף. דומה המצב לכך שאדם מאד עסוק במשהו, במחשבות, ולא שם לב מה שקורה סביבו אלא רק מגיב אוטומטית.
הנביא אמר: "יש לי שני צדדים: האחד פונה אל הבורא והאחר פונה אל הבריאה."
יחד עם זאת נקשבנד אמר: "הדרך שלנו היא חברות, וטוב יש בהתאספות."
המאמין שיכול להתערבב עם אנשים ולשאת את צרותיהם הוא טוב יותר מזה שנשמר מאנשים, בנקודה זו אומר אימאם רבני: "השלמות היא לא בתצוגה של כוחות מופלאים, אלא השלמות היא לשבת בן אנשים, למכור ולקנות, להתחתן ולהוליד ילדים, ויחד עם זאת לעולם לא לעזוב את נוכחותו של האל ולו לרגע אחד."
5. זכירה והזכרה.
גם אורלית וגם מנטלית, החשיבות של זיכר.
התרגול הוא להגיד את המשפט "לה איללה איללה לה" – אין אלוהים מבלעדי אללה, פעמים רבות, המתרגל אומר כל מילה במשפט מחלק אחר בגוף שלו לפי סדר מסוים.
המחפש עושה זיכר על ידי שלילה וחיוב עם לשונו עד שהוא מגיע למצב של התבוננות של הלב. המצב הזה מגיעים אליו על ידי חזרה על החיוב והשלילה: לה איללה אילה לה, בן חמשת אלפים לעשרת אלפים פעם. הזיכר ממרק את הלב וצריך לעשות אותו יום יום.
את הזיכר עושים בצורה הבאה: עוצמים את העניים, סוגרים את הפה, מצמידים את השיניים, ומדביקים את הלשון לגג הפה, מחזיקים את הנשימה. מתחילים במילה "לה" – אין מרימים אותה מתחת לטבור למוח. כשמגיעים למוח המילה "לה" מביאה את המילה "איללה" – אלוהים, שנעה מהמוח אל הכתף השמאלית, ומכה את הלב עם המילה "איללה" – מבלעדי אללה. כשהמילה הזו מכה את הלב האנרגיה והחום שלה מתפשטים לכל החלקים של הגוף. המחפש ששולל את כל שקיים בעולם עם המילים "לה אילה" , מחייב עם המילים "איללה" שכל מה שמתקיים מתקיים בנוכחות השמימית.
המחפש חוזר על כך עם כל נשימה, שאיפה ונשיפה, מביא זאת תמיד ללב, כמספר הפעמים שנאמר לו על ידי השייח'.
6. ריסון המחשבות.
זה כולל את המאמץ הנדרש למנוע מהמחשבות לנדוד בזמן החזרה על השהאדה. המטרה היא להשיג איחוד. מודעות לאחדות של האלוהים.
כאן יש שימוש במשפט: "אלוהים , אתה מטרתי ורצונך רצוני – אילהי אנטה מקסודי ווה רידקה מטלובי." החזרה על המשפט הזה מגדילה במחפש את המודעות של האחדות של האל. הנקשבנדים משתמשים במשפט הזה כדי לגלות את הסוד של האחדות, למתרגל אין זכות לעזוב את הזיכר הזה עד שהוא לא מוצא את הכוח שלו מופיע בליבו, הוא חייב להמשיך בזיכר תוך כדי חיקוי של השייח.
המחפש לא יכול להגיע לנוכחות של האל בזיכר אלא אם כן האל זוכר אותו. כמו שאמר ביסטמי: "כשהגעתי אליו ראיתי שהזיכרון שלו אותי הקדים את הזיכרון שלי אותו. המחפש לא יכול לעשות זיכר לבד, בעצמו, הוא חייב להכיר בכך שהאל הוא זה שעושה את הזיכר דרכו, וזה המהות של העיקרון הזה של החזרה, חזרה לאל על ידי כניעה לרצונו."
7. הימנעות ממחשבות שליליות.
השגחה על הכיוון והבריחה של המחשבה, למנוע הסטה בזמן החזרה על נוסחאות השהאדה. התרגול הוא למנוע מהלב מחשבות רעות - שליליות, השגחה כזאת, ולו גם לחמש עשרה דקות נחשבת להישג גדול. בעבודה של גורדייף ישנו תרגול מקביל של הימנעות מביטוי רגשות שליליים.
מי שיודע את עצמו יודע את האל. מי שידע את ליבו ידע את האל.
אל קוטני אמר: "הייתי שומר בפתח של ליבי ארבעים שנה, ולא פתחתי את הדלת לאיש מלבד אללה, עד שליבי לא ידע אף אחד מחוץ לאללה."
תשומת הלב היא תשומת לב למה שאתה חושב עליו, מה שאתה פתוח אליו.
8. ריכוז בנוכחות השמימית.
זה קשור לסוג של מדיטציה עמוקה. בעבודה של גורדייף הדגש הוא על זכירה עצמית, אך זכירה עצמית זו, אם רוצים להתקדם אתה לרמות הגבוהות של בני אדם, צריכה להיות מלווה בנוכחות גבוהה יותר שעוזרת לנו לזכור את עצמנו, להיות ערים.
מתרגל הזיכר שומר את ליבו עם שלילה וחיוב בכל נשימה מבלי לעזוב את הנוכחות של האל המרומם. זה מחייב את המחפש לשמור את ליבו בנוכחות השמימית תמיד. זה מאפשר לו להגשים ולהכיר את האור של המהות הייחודית של האל. ואז הוא נפטר משלוש צורות שונות של מחשבות: מחשבות אגואיסטיות, מחשבות רעות, ומחשבות מלאכיות. המחפש שומר ומאשר רק את הסוג הרביעי של מחשבה, מחשבות האמת. זה מוביל את המחפש לדרגה הגבוהה ביותר של שלמות על ידי היפטרות מכל הדמיונות ואימוץ האמת בלבד שהיא האחדות של האל.
9. מודעות של זמן.
הפסקה בזמן, לבדוק איך האדם מנצל את זמנו, מתן תודה לעשיית מעשים טובים וחרטה על זמן שבוזבז בעשיית מעשים רעים.
על המחפש לדעת כמה זמן הוא מבלה בתנועה כלפי בגרות רוחנית ולאן הוא הגיע. המחפש חייב להתקדם עם כל מה שהוא יכול. המחפש חייב לנתח את מעשיו וכוונותיו כל יום וכל לילה, כל שעה וכל דקה.
השייך אל צירקי אמר: ב"מצב של דיכאון אתה צריך לחזור על האיסטיפר – בקשת מחילה, ובמצב של התעלות להלל את האל ללא הפסק. להביא בחשבון את שני המצבים הללו, ההתפשטות וההתכווצות, זה המשמעות של "לשים לב לזמן"."
נקשבנד אמר: "אתה חייב להיות מודע לעצמך, האם הלכת בעקבות השריעה, אז הודה לאל, אם לא בקש מחילה. אתה חייב להעריך כיצד אתה מעביר כל רגע: עם נוכחות או עם שכחה."
10. מודעות למספרים.
הפסקה מספרית. בדיקה שזיכר הלב חזרו עליו מספר הפעמים הנדרש, בהתחשב במחשבות הנודדות.
לספור את החזרות של הזיכר זה לא לצורך הזיכר עצמו אלא לצורך שמירת הלב ממחשבות רעות ולגרום לו להתרכז במאמץ להשיג את מספר החזרות שניתן על ידי השייח' במהירות האפשרית.
נקשבנד אמר: "שים לב למספרים בזיכר זה הצעד הראשון ברכישה של ידע שמימי. הספירה משפיעה על האדם להכיר בכך שרק אחד הוא ההכרחי לחיים מכיוון שהכול מורכב מאחד ועוד אחד. כל המשוואות המתמטיות מתחילות במספר אחד, כל הבריאה נובעת מהאחד."
אצל הסופים יש חיבה יתרה למספרים לא זוגיים
11, מודעות ללב.
בניית תמונה מנטלית של הלב עם השם של אלוהים עליו חרוט, לשמור את הלב במצב של נכונות, ערנות, מגיב לתקשורת האלוהית.
במצב כזה האדם מרכז את המקום של הזיכר בתוך הלב מכיוון ששם זה מרכז העוצמה. כל המחשבות והשאיפות, טובות ורעות, מורגשים ומופיעים אחד אחרי השני, מסתובבים ומתחלפים , נעים בן אור לחושך, מתנועה תמידית, בתוך הלב. הזיכר נצרך במטרה לשלוט ולהפחית את המהומה בתוך הלב.
 
לבסוף
ברור שהמוטיב המרכזי בכל העקרונות הללו הוא שליטה. שליטה על העצמי עם כוונה לכוון את העצמי כלפי מטרות שמימיות, שליטה על הגוף, שליטה על המחשבות. ממד נוסף הוא ידע, הנפש צריכה לדעת את עצמה לפני שהיא מנסה לדעת את השמימי. אף על פי שרבים מהעקרונות מכוונים כלפי העשייה של הזיכר, הם נותנים, יחדיו, מסגרת חיים שבה הדרוויש חי, מודע תמיד למטרה הגדולה.
אחד התרגילים החשובים של המסדר הנקשבנדי הוא תרגיל ה"עצור". תרגיל אותו מתאר גורדייף בספריו, תרגיל המשמש אבן יסוד בדרך להכרה עצמית. התרגיל הוא שהתלמידים עוסקים במלאכת יומם, בשדה או בכל מקום אחר. בכל שלב יכול לשייך להתערב לפתע ולתת פקודת "עצור". באותו הרגע חייבים לקפוא כולם על מקומם, בתנוחה שבה הם היו. ולהישאר בתנוחה זו לעיתים במשך שעות עד שהשייך משחרר אותם. תרגיל זה הוא פתח לערנות מתמדת ולהכרה של המרכז המוטורי – הדרך האוטומטית שבה אנו עושים דברים, השולט בחיינו, שהוא המכשול העיקרי בדרך להתפתחות.
אחד הדברים שבו שונה המסדר הנקשבנדי ממסדרים אחרים הוא בצורת עשיית הזיכר שלו, אצל הנקשבנדים הזיכר נעשה בשקט, ללא מילים, הנקשבנדים מדמיינים במקום זה תמונות מנטליות ומקשרים אותם לכל מיני מקומות בגוף.
 
חמש נקודות רוחניות בחזה
"ישבנו מסביב למאסטר מחמוט חאן, במסגד פוי קליין בבוכרה, והוא החל מסביר:
"בחזה של האדם", הוא אמר "ישנן חמש נקודות של חיבור רוחני. הראשונה נקראת ה'קלב' - הלב, והיא נמצאת כשניים שלוש אצבעות מתחת ללב הפיזי. אין זה הלב הפיזי , אלא נקודת חיבור רוחנית ראשונה לעולמות הלא נראים. דרך ה'קלב'  מתבצע החיבור הראשוני אל האל, וממנו, בעזרת מחזור הדם האנרגיה מתפזרת בגוף כולו.
בשלב ראשון, הסופי הנקשבנדי לומד להתחבר ולהפעיל את ה'קלב' שלו. אין זה איבר דמיוני, אלא ניתן ממש להרגיש אותו". 
לשם הדגמה קרא מחמוט לאחד מהקבוצה שלנו וביקש ממנו לשים את ידו על החזה שלו. מחמוט הרים את כנף מעילו, והדריך את חבר הקבוצה לשים את ידו כשתי אצבעות מתחת לליבו. מחמוט התחיל לנשום בצורה מיוחדת, נשימות קצובות ומהירות, שכמו מבטאות את שמו של האלוהים. בחלל המסגד השתרר שקט שבו ניתן היה  רק את נשימותיו הקצובות של מחמוט. מתחת לידיו של חבר הקבוצה התחיל לפעום דבר מה בכוח, לא היה זה הלב, או שריר, לדבריו של חבר הקבוצה היה זה משהו בלתי ניתן להגדרה שמעולם לא הרגיש לפני כן.
"זה הוא ה'קלב'", אמר מחמוט, לאחר ששחרר את חבר הקבוצה. והמשיך להסביר:
"מצד ימין של החזה ובמקביל ל'קלב' נמצאת הנקודה הרוחנית הבאה הנקראת ה'רוח'. מרחק יד אחת מעל ה'קלב' נמצא ה"סוד" ( 'סר'). מרחק יד אחת מעל ה'רוח' נמצא ה"חבוי" ('חפי'). ובין הסוד והחבוי, מאחוריהם וקצת מעליהם, מתחת לגרון במעמקי החזה, נמצאת הנקודה החמישית: ה"חבוי עמוק", הנקודה הגבוהה ביותר".
בשלב ראשון של הדרך הסופי הנקשבנדי מתחבר אל ה'קלב' שלו. זה נעשה דרך תרגול ה'זיכר השקט'  שבו לוחצים את הלשון אל תקרת הפה, סוגרים את השיניים, עוצמים את העיניים, ומרכינים מעט את הראש כלפי צד שמאל של הגוף, כלפי ה'קלב'.
על המתרגל לנתק את עצמו מכל העולם ולהתרכז רק בנקודה הרוחנית שעל החזה, כשהוא חוזר בליבו על השם של האל (אללה), לפחות 100 פעמים (ובשלבים מתקדמים - הרבה יותר). הספירה נעשית בעזרת מחרוזת חרוזים. לאחר התרגול של המדיטציה נלמד גם תרגול של נשימות. לאחר שהאיבר הרוחני של ה'קלב' מופעל, ממשיך המתרגל להפעיל אותו כל ימי חייו, אך פונה גם להפעיל את האיברים הרוחניים הנוספים".
(מתוך הספר "אור על גבי אור" זאב בן אריה וראסן מנאסרה)
 
תימור לנג
הוא הצליח לאחד את השבטים המונגולים באזור מרכז אסיה תחת הנהגתו בתחילת המאה ה-15 וליצור אימפריה אדירה שהשתלטה על חלק גדול מהעולם, מתורכיה ועד סין, מהודו ועד סיביר. הוא שאף להפוך את סמרקנד ובוכרה למרכז העולם. צאצאיו מלכו באוזבקיסטן אחריו. זמן פעולתו 1370-1405 ושלטונו הוא אולי הסנונית הראשונה של שלטון מדינה. לתימור הייתה מערכת מיסים משוכללת, הוא הראשון שהנהיג תקציב שנתי של המדינה כולה, תקציב זה אפשר לו להחזיק צבא קבוע ולעשות מפעלי בנייה. בעיניי רבים הוא נחשב לשליט אכזר, אך בעיניי האוזבקים הוא נחשב לשליט האידיאלי, דמות מופת, ופסליו מחליפים עתה בכיכרות את פסלי הקומוניזם – סטלין ולנין.
הסמל שלו הוא הכוכב המתומן שבתוכו עיגול ובו שלושה עיגולים קטנים. אומרים שזה סמל פגאני קדום שהאמיר אימץ, ומשמעותו שלמות. העיגול נחשב למגן בפני הרוע. אלא שמתברר שמאחורי השליט הגדול היו מורים ומחנכים סופים
 
המורה הרוחני הראשון של אמיר תימור היה שמס א דין קולייל מהמסדר השרוורדי, שמת לפני שתימור עלה לגדולה. תימור בנה מאוזוליאום לכבודו בקאש ומאוזוליאום נוסף לשייח נור א דין בסיר על החומה של המצודה בסמרקנד, בכדי שיגן על סמרקנד. בסוף המאה ה-14 בנו מאוזוליאומים גם למורה של בסיר – שייח זאין א דין קאי אריפני בטשקנט. כל השייחים היו מטריקת השרוורדיה, תימור בנה גם מאוזוליאום חנקה לאחמד יאסווי ביאסה. תימור טען שהכוח שלו נובע מהקדושים הללו, הוא בנה את החנקה של ביבי חנום בסמרקנד, חנקה של טומן אגה ומוחמד שולטן בסמרקנד.
 
המשימה של אמיר תימור הייתה מאבק כנגד הפולשים לאוזבקיסטן והקמת מדינה עצמאית. הוא נחשב ל"חץ הגורל" ושלטונו נתפש כבעל כוחות מאגיים. תימור התחיל את דרכו כאחד מהתקיפים המקומיים, מנהיג כריזמטי שמאחוריו חבורה של לוחמים. בזמן שכל המנהיגים האחרים ברחו מהארץ בעקבות פלישה מונגולית, הוא בחר להישאר ולשרת בשרות החאן הפולש.
הוא כותב לשייח' שלו, שייח' קולל מהמסדר השרוורדי, בהקשר להתלבטות אם לשרת את החאן הפולש או לא: "אם הארץ היא המיתר והשמיים הם הקשת, והחץ הינו המאורעות והיד המושכת אותם היא ידו של החאן המונגולי, היכן עלי למקם את עצמי?"
והשייח' עונה: "שים עצמך היכן שהחץ וההפך להיות אתה עצמך, בבוא הזמן, ליד המכוונת אותו".
 
בסוף ימיו נהג האמיר לכנס מועצות עם חכמים ואנשי דת, מועצות שבהם ניסו למצוא את הדגם הנכון לחברה של זמנו ולאדם. "עד כה מטרתנו הייתה לגלות את העולם, תודות לאלוהים כל מה שרצינו התגשם. עכשיו מאמצינו צריכים להיות מכוונים למען החיים המאושרים והשלווים וההרמוניים של האנשים. ולמען שהעולם יהיה מאוכלס ומסודר. ולכן, על האנשים להגיד כל מה שלא נראה בעיניהם, ואנו נעשה כמיטב יכולתנו להילחם ברוע". המוטו של אמיר תימור היה: "כוח שלא נשען על דת וחוק, לא ישמור על מעמדו והשפעתו לאורך זמן."
 
לסיכום: אמיר תימור משתלט על שטחים גדולים ויוצר אימפריה אדירה, הוא מנצח את העותומאניים, כובש את פרס, הורס את גיאורגיה, מאיים על רוסיה, מגיע לגבולות הודו וסין. מחכה בכיבושיו ולרוע המזל גם במעשיו את סב סבו האגדי ג'ינג'יס חאן. הכיבוש שלו הוא אכזרי, מה גם שהוא מביא סדר לאימפריה. מרכז שלטונו הוא בסמרקנד אותה אליה הוא מתייחס כמרכז העולם. אומנים ובנאים מכל רחבי האימפריה מובאים לעיר המתפתחת ומשתתפים בפרויקטים של בנייה אדירים. חלק מהבנייה המרשימה נעשתה על ידי יחידות צבא שהתחרו ביניהם מי יעשה את העבודה באופן הטוב והמהיר ביותר.
 
הממלכות התימורידיות
לאחר מותו של אמיר תימור המשיכה שושלתו להתקיים בממלכות שונות למשך מאה השנים הבאות, ולמעשה האימפריה המוגולית בהודו נוסדה על ידי צאצא של תימור לנג – בבור והיא המשך ישיר של השושלת התימורידית.
הידוע מבין ממשיכי דרכו של תימור לנג היה אולוג בק - נכדו, ששלט באוזבקיסטן ובנה ופיאר את הערים בוכרה וסמרקנד. תקופתו נחשבת לתקופת הזוהר של אוזבקיסטן, תקופה שבה פרחו המדעים והאומנויות. אולוג בק עצמו היה מדען ואסטרונום בעל הישגים נכבדים, שגם האמין באסטרולוגיה. הוא בנה את מצפה הכוכבים הגדול ביותר בתקופתו והקדים את אירופה בחישוביו ביותר משלוש מאות שנה. אחת ה"חנקות" בכיכר רג'סטן קשורה אליו. וכן מדרסה בבוכרה ובכפר קג'דוון.
 
אדם נוסף מהשושלת התימורידית שנודע בתמיכתו באומנויות היה חוסיין בייקרה מהרט. ראש הממשלה שלו היה לא אחר מהסופר החשוב ביותר בשפה האוזבקית – נבוי (שקספיר של האוזבקים). בייקרה עצמו כתב שירים תחת שם העט חוסייני. בייקרה התפאר בכך שבארצו יש יותר מאלף משוררים. הוא שלט כמעט ארבעים שנה, בעיקר בחורסן. אלישר נבוי - ראש הממשלה והמשורר הדגול דאג להתפתחות המדינה ורווחת האנשים, ובין לבין כתב שירים. כמובן שהוא תמך במשוררים ובאמנות. יצירתו "קהזואין אול מאוניי" נחשבת לאחת מיצירות המופת העולמיות. כותב בייקרה על נבוי: "הוא (נבוי) השליט של ארץ המילים. לא, לא השליט אלא המלך. הוא לא מלך אלא גיבור, הוא לא גיבור אלא המלך המנצח השמח ביותר." מפליאה העובדה שגם הבנים של בייקרה נהיו משוררים.
 
נבוי היה תלמידו של דג'י, הוא כתב את: "שפת הציפורים, אהוב הלבבות, פניה לאלוהים." כהיה אחד הראשונים שכתבו ספרות בשפה הטורקית ולכן נחשב לשקספיר של האוזבקים. בספרו שפת הציפורים יש פרק על בהאדין נקשבנד.
המורה שלו דג'י 1414-1492 היה משורר יוצא דופן, נקשבנדי שלמד אצל השייח הגדול מסמרקנד בשם אל הרר, וגם במדרסה של אולג בק. לאחר מכן עבר להראט והפך להיות ראש המסדר הנקשבנדי שם. הוא כתב שירים כמו: שלשלת הזהב, סלמן ואבסל, מתנת האצילים, ספר החוכמה של אלכסנדר וגן האביב, וכן ביוגרפיות של סופים מפורסמים.
 
בתחילת המאה ה-15 המסדרים הסופים ובראשם נקשבנדיה נהיים חשובים ומשפיעים מאד. בסמרקנד זה קורה הודות לפעולותיו של אלא א דין אטר ומוולנה יעקוב קרהי, וגם הודות לקשר עם גילדות המקצועיות של הסוחרים והאומנים שהיו חשובות למסחר ולבנייה והיצור. השייחים התחילו לתפוש עמדות של משגיחים על התימורידים. השייך הודגה אל הרר (ראש המסדר הנקשבנדי בזמנו) הכריז: "הזמן הרע הגיע ולכן הדבר הטוב הוא להיות משגיח ומלווה של מלכים בשם המקופחים".
אל הרר עזר לתימוריד אבו סעיד לתפוש את השלטון במרכז אסיה, הסולטאן הזמין את אל הרר לסמרקנד והפך אותו ליועצו הקרוב. אל הרר נהיה עשיר מאד ובעל נחלות רבות ב-1454 הוא מצליח לגרום לבבור - שליט חורסן, להסיר את המצור מעל סמרקנד. ב-1463 הוא מצליח לעצור מרידה של נכד אולג בק נגד אבו סעיד. לאחר מותו של אבו סעיד חולקה נחלתו בין בניו, מה שהגביר את ההשפעה של הנקשבנדיה.
כיום יש קומפלקס יפה הכולל מסגד, חנקה וחצר עם בריכה ועץ עתיק בסמרקנד לכבודו.
 
סיפורו של שייח' אל הרר
שייח' אל הרר הוא אולי הדמות הפוליטית החשובה ביותר בהיסטוריה של אוזבקיסטן. הוא היה הרוח החיה שהעלתה לשלטון את אבו סעיד שהתחיל שושלת חדשה בסמרקנד - השושלת השייבנית אוזקבית, אבו סעיד הפך את אל הרר ליועצו האישי והקרוב. כל זה קרה בזכות עצות שזה נתן לו לגבי איך לתפוש את השלטון, עצות שהתבררו כזהב טהור.
אל הרר מסמל החלטה מודעת של המסדר הנקשבנדי להתערב בפוליטיקה המקומית בכדי להשפיע בכיוון שנראה להם נכון. לאחריו המשיכה מגמה זו והביאה לידי התערבות המסדר הנקשבנדי במלחמות בקווקז עם הרוסים ובמרידה כנגד הסובייטים בשנות ה-20 של המאה ה-20
 
לכל קדוש נביא פטרון, במקרה של אל הרר זה ישו שנתן לו את התכונה של חיים רוחניים. התכונות שאותם פיתח במהלך הדרך היו נחישות וסובלנות, אותם למד מהשייח' שלו בתרגולים אינסופיים לתוך הלילה.
הוא מספר: "יום אחד הלכתי לקבר של אבי בקר אל קפל. נרדמתי והיה לי חזיון. ראיתי את ישו בחזיון. מיהרתי להשתחוות לפניו ולנשק את רגליו. הוא הרים את ראשי ואמר: הו בני, אל תתעצב, אני לוקח על עצמי את האחריות לגדל ולחנך אותך. החיזיון הסתיים. סיפרתי על החזיון לאנשים רבים. אחד מהם היה מומחה בפירוש של מצבים רוחניים. הוא הסביר זה בצורה הבאה: אתה תהיה גבוה מאד במדע הרפואה. לא אהבתי את ההסבר. אמרתי לו: אני יודע יותר טוב מה מייצג החיזיון: ישו, יהיה השלום והברכה עליו, מייצג את המצב של אלו החיים בידע רוחני. כל מי שמגיע למצב זה מבין הקדושים יינתן לו התואר של "איסווי", שמשמעותו "אלו החיים". אללה הזכיר בקוראן הקדוש חרוז המתאר אותם (באמת, אלו החיים עם אדונם, יקבלו תזונה 3.169). מפני שהוא הבטיח לגדל אותי בצורה זו, המשמעות היא שאגיע למצב של אלו החיים בליבם. ובאמת לא לקח זמן רב עד שהגעתי למצב הזה בעזרת ישו, בליבי."
"יום אחד הזמין אותי השייח' אלודין גוזדווני לעשות אתו זיכר. השייח' היה בן תשעים. התפללנו ערבית ואכלנו ואז הוא אמר לי: בני, הבה ונשמור את הלילה חי. הוא ישב ברגליים משוכלות ואני ישבתי אחריו. הוא היה במדיטציה מושלמת ולא זז ימין ושמאל. אני יודע דרך הידע הרוחני שאדם במצב זה חייב להיות בנוכחות ובחזיון מושלמים של האלוהי. הייתי מופתע שבגילו - תשעים הוא לא הרגיש עייף. באשר לי, בחצות החלתי להרגיש מותש. אז התחלתי לעשות קולות קטנים, בתקווה שהוא ייתן לי רשות לעצור. הוא התעלם ממני. עמדתי בכדי לתפוש את תשומת ליבו, אך הוא עדיין התעלם ממני. הרגשתי בושה גדולה וחזרתי חזרה למקומי יושב שוב. בזמן זה חוויתי חזיון שבו השייח הזרים לליבי את סוד הידע של התמדה ונחישות. מאותו הזמן חשתי שכל קושי שאתקל בו אוכל להתגבר עליו בלי הפרעה, הבנתי שמסדר זה מבוסס על התמיכה של התלמיד על ידי השייח. הוא לימד אותי שעור שאדם חייב להיאבק בכדי להישאר איתן ועקבי בזיכר, מפני שכל מה שאתה משיג אותו בקלות מבלי קושי, לא יישאר אתך. מה שאתה משיג בזיעת אפיך יישאר אתך."
"יום אחד הלכתי לבית ספר של המסדר בסמר. מצאתי שם ארבעה אנשים עם חום גבוה, קודחים ומזיעים. התחלתי לשרת אותם, מנקה את בגדיהם ומאכיל אותם, עד שנדבקתי גם אני באותה קדחת. זה לא עצר אותי מלהמשיך לשרת אותם, הקדחת התגברה והתגברה עד שהרגשתי שאני עומד למות. נשבעתי לעצמי: "אני מוכן למות, אך שארבעה אלו ימשיכו לקבל שרות". המשכתי לשרת אותם. ביום המחרת מצאתי שהבראתי לחלוטין, בעוד שהם נשארו חולים."
 
"לעזור ולשרת אנשים, בהבנה של הדרך הזאת, זה טוב יותר מזיכר ומדיטציה. יש אנשים שחושבים שלעשות את הציוויים של הסונה זה טוב יותר מלשרת ולעזור לאלו במצוקה. ההשקפה שלי, יחד עם זאת, היא שלטפל באנשים ולעזור להם, להראות להם אהבה, זה טוב יותר מכל דבר אחר. לא למדתי את הדרך הזאת מהספרים, אלא הלכתי בדרך על ידי שרות לאנשים. כל אחד נכנס מדרך אחרת, אני נכנסתי למסדר הרוחני דרך הדלת של שרות. סופיזם דורש ממך לשאת את משאם של כולם ולא לשים את משאך על כתפי אחר."
"אם קדוש אמיתי המתקדם בדרך של האל לא שם לב לדקה אחת, הוא יכול לאבד באותה דקה יותר ממה שהשיג במשך אלף שנים. המסדר שלנו הוא הדרך שבה כל המצבים מוכפלים במהירות בכל רגע. רגע אחד יכול להיות מוכפל בערך של אלף שנים."
 
"הייתה קבוצה של חסידים שדווח לחליף עליה שהם צבועים. יועץ לו להרוג אותם ויצא שכרו בכך שאנשים לא יוטעו. החליף ציווה שיוצאו להורג. התליין התקרב בכדי להרוג את הראשון. חברו קרא: עזוב אותו והרוג אותי תחילה. כשהוא התקרב לשני, השלישי קרא: הרוג אותי תחילה. וזה חזר אצל כולם.
התליין הופתע מאד. הוא שאל: לאיזה קבוצה אתם שייכים? זה נראה כאילו אתם רוצים למות. הם אמרו: אנחנו קבוצה שמעדיפה אחרים על עצמנו. הגענו למצב שבו לכל פעולה שאנו מבצעים יש גמול כפול ומכופל בעולם הרוחני. כל אחד מאתנו משתדל בכל כוחו לעשות טוב למען אחרים, ולו גם לרגע אחד קצר, בכדי לעלות למעלה ומעלה במעלה המדרגות הרוחניות. התליין החל לרעוד ולא יכל להרוג אותם. הוא הלך לחליף וסיפר לו על מצבם. החליף מיד שיחרר אותם ואמר: אם אלו הם צבועים, אז אין יותר אנשי אמת (סידיק) בארץ.
 
סיפור היסטורי
"השייח' כתב שם על דף נייר והשם היה אבו סעיד. התלמידים שאלו אותו: מי הוא? השייך אמר: זה האיש שישלוט בסמרקנד בוכרה וטשקנט. אחרי חודש השתלט אבו סעיד על סמרקנד ונהיה מלך.
אבו סעיד חלם שהוא רואה את האימאם הגדול יאסווי מבקש מאל הרר לקרוא את סורת ה"פתיחה" בכוונה שאלוהים יעזור לו. בחלומו הוא שאל: מי זה השייח הזה? ונאמר לו שזה אל הרר. כשקם הוא זכר את דמותו וביקש מיועציו שיבררו אם יש אדם כזה. לאחר שבררו הוא הלך לטשקנט לפגוש אותו  בכפר פרגה. השייח יצא לפגשו והסולטאן הכירו מיד. ליבו נמשך אליו. הוא ירד מסוסו ורץ אליו מנשק את ידיו ורגליו. הוא ביקש מהשייח לקרוא לו את סורת אל- פתיחה.
השייח אמר: "בני, כשאנחנו צריכים משהוא אנחנו קוראים את אל-פתיחה פעם אחת וזה מספיק. עשינו זאת כבר בחלום שלך".
הסולטאן נדהם מכך שהשייח ידע על החלום שלו. הוא ביקש ממנו שיעבור אתו לסמרקנד, ולכך השייח ענה: "אם הכוונה שלך היא לתמוך בשריעה של הנביא אז אני אתך והאל יעזור לך." המלך אמר: "זו כוונתי."
השייח אמר: "כשתראה את האויב בא מולך היה סבלני ואל תתקיף מיד. חכה עד שתראה את העורבים באים מאחוריך ואז תקוף."
כשקרה ושתי הצבאות עמדו אחד מול השני, אבו סעיד חיכה בעוד הצבא הגדול יותר של עבדוללה מירזה תוקף. הגנרלים דחקו באבו סעיד לתקוף. הוא אמר: "לא. חכו עד שהעורבים יבואו כפי שהשייח שלי אמר. אז נתקוף."
כשהוא ראה שהעורבים באים הוא ציווה על הצבא לתקוף. הסוס של מירזה נתקע בבוץ  וכך הוא נתפש ונכלא. וכך יכול היה אבו סעיד לכבוש את כל הטריטוריות. אזי הוא קרא לאל הרר לבוא לסמרקנד ואל הרר הסכים והגיע לשם עם חסידיו. ונהיה ליועץ למלך. (מתוך כתבי המסדר הנקשבנדי)
 
אל הרר בילה את שארית ימיו בסמרקנד שהייתה בירת הממלכה כיועץ לפיו נשק דבר, הייתה לו השפעה מאגית על אבו סעיד. לימים מת בסמרקנד ונקבר במתחם שכיום משמש במרכז לסופים הנקשבנדים וכמקום לימוד אסלאם ומסגד. לאחריו המשיכו השייחים הבאים של המסדר להשפיע  על השליטים שאחרי אבו סעיד, ועד ימינו יש למסדר הנקשבנדי תפקיד מרכזי בפוליטיקה של אוזבקיסטן. הרבה מהאימאמים בערים ובכפרים שייכים אליו, כולל האימאם של מתחם אל בוכרי, המתחם המוסלמי החשוב ביותר במרכז אסיה. השלטון תומך במסדר הנקשבנדי ורואה בו את הנציג האמיתי של האסלאם, גם כנגד השפעת הפונדמנטליזם ההולך וגובר בארצות השכנות.
 
הגעת האוזבקים
השם אוזבקיסטן הוא צעיר יחסית, מהמאה ה16 וקשור לפלישה האחרונה של שבטים תורכיים לארצות עבר הנהר, והקמת ישות מדינית חדשה.
מקור השם אוזבק הוא בשליט אורדת הזהב  בשנים 1312 – 1340, פירוש השם אוזבק הוא "אדון לעצמו". האוזבקים זה שם כולל לכמה משבטי התורכים המזרחיים שהיו מאוחדים בממלכת אורדת הזהב, בזמנו של אוזבק פרחה ממלכה זו ובקרבה האסלאם. אחרי התפוררות ממלכה זו נדדו האוזבקים מזרחה, ובאמצע המאה ה15 שלטו בערבה מצפון לסיר דאריה התחתון, שם סרו למשמעת השושלת המונגולית של בית שיבאן, צאצאי שיבאן נכדו של גינגיס חאן. בימי שיבאני חאן הגיעו האוזבקים לשיא פריחתם, הם כבשו אזורי אוזבקיסטן, בוכרה, סמרקנד, טקשנט, חוראזם ופרגנה והורישו את צאצאי טימור וצגאטאי שמשלו בתורכיסטן המערבית, יוצרים ממלכה גדולה וחדשה בתחילת המאה ה16. כעבור מאה שנה המדינה הגדולה התפוררה אולם החאנים של בוכארה וחיווה, ומן 1759 גם של קוקנד, המשיכו להתקיים כמדינות עצמאיות.
 
מסדר הנקשבנדיה והאוזבקים.
ב-1501 מוחמד שייבני חאן המוביל את השבטים האוזבקים תורכים החדשים, כובש את סמרקנד ומרכז אסיה והורג את בנו של אל הרר. הוא מחרים את נחלות המשפחה ופוגע בסופים הנקשבנדים, אבל אלו שבאים אחריו, משנים את גישת השלטונות: נכדו של אל הרר מתמנה שגריר אצל בבור בהודו. השייח' החדש של המסדר: סעיד אחמד הודג'ה, שידוע בתור מקדומ עזאם הוא בעל השפעה רבה 1515 – 1540. הבן של שייבני חאן – מחמוד שולטאן ששולט בבוכרה נהיה חסיד המסדר ובנו עבדוללה חאן לומד אצל מקדום עזאם. כשעבדוללה חאן עולה לשלטון מועברת הבירה מסמרקנד לבוכרה, במידה רבה בגלל החשיבות של הנקשבנדים והיות מרכזם ההיסטורי שם. בזמן זה תפקיד השייח' של האסלאם מצוי בידיו של סעיד מיר אי ארב מתימן שעל שמו מדרסה בכניסה לפוי קולן, המסגד המרכזי של בוכרה. הוא היה תלמיד אישי של אל הרר.
 
בזמן החאנים הבאים : עבדול עזיז, סובחנקולי חאן ואוביידולה חאן 1645- 1711 תפקיד שייח אל אסלאם היה בידי השייחים הדוייברים. בתחילת המאה ה-18 ניסה עבדוללה חאן להיות עצמאי יותר. הוא הגביל את זכויות השייחים והפטור שלהם ממסים, התוצאה הייתה שהוא הורד מכיסאו והוצא להורג.
באמצע המאה ה-18 פולש נאדיר שהא מאיראן והורס את החאנות של בוכרה וחיווה, הוא פוגע בכוחם של הדוייברים.
במקביל לאסלאם האורתודוקסי של השייחים הדויברים התפתח סופיות עממית, במיוחד מסדרים של דרווישים קלנדרים שבזו לכל קשר בין דת למדינה.
 
חאנות במרכז אסיה
היעלמות הממלכות התימורידיות לוותה בירידת קרנה וחשיבותה של מרכז אסיה באופן כללי. היכולת להפליג מסביב לאפריקה יתרה את הצורך בדרכי המשי המחברים בין סין למערב. השלטון האסלאמי השמרני לא יכול היה להתחרות בכוח העולה של המעצמות האירופאיות, שבאזור זה של העולם התבטא בהתפשטותה של רוסיה. הסטגנציה והשחיתות התפשטו בכל. המדע נדחק לקרן זווית ובמקום זה התפשטו האמונות התפלות. נדמה היה שמרכז אסיה קופא אל שמריו ונשאר מאחור, כמוצג היסטורי לזמנים עברו, נשכח מהעולם.
איראן תחת הנהגת השושלת הצפאווית הפכה להיות שיעית וניתקה את המוסלמים הסונים של מרכז אסיה משאר עולם האסלאם, עוינת אותם וכובשת חליפות חלקים גדולים של האזור. הקשר המפרה שתרם לאורך ההיסטוריה לשני הצדדים נותק לבלי שוב. 
 
במצב עניינים זה התחלק הלב של מרכז אסיה, אזורי אוזבקיסטן והסביבה, לשלוש ממלכות – ח'אנות נפרדות. הגדולה והחשובה שביניהם הייתה ח'אנת או אמירות בוכרה. המרכז עבר מסמרקנד לבוכרה, ששלטונה פרוס גם על חלקים גדולים של טג'יקיסטן וקזחסטן.
במערב הייתה זו חאנת חיווה שהשתלטה על אזור חורזם ההיסטורי, ובצפון מזרח נוצרה לימים חאנת קוקנד ששלטה על עמק הפרגנה אזורי ההרים של הטיאן שיאן וטשקנט.
 
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו