הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

להיכנס לנעליים - טיולים לרחבי העולם

חשבון נפש (נכתב בשנת 2010)

ב'מסנאווי' (ספרו המונומנטאלי של רומי) מסופר על מג'נון שיצא למסע בן חודש ימים, שאמור היה להוביל אותו לעיירתה של אהובתו – ליילה. במשך היום התקדם מג'נון לכיוון עיירתה של ליילה על גבי חמור, אלא שכדי לקצר את הדרך הוא החליט לישון על גב החמור. וכך בלילה, בעת שישן, היה החמור עושה את דרכו חזרה למקום שממנו בא, רק כדי לעשות שוב אותה דרך ביום המחרת. הדבר נמשך ונמשך, וכך, מסע שהיה צריך להימשך חודש ארך עשר שנים.
סיפור זה, כמו כל הסיפורים האחרים ב'מסנאווי', הוא משל לחיינו. אנו קובעים לעצמנו מטרה כלשהי, אבל שוכחים אותה וחוזרים חזרה, רק בכדי להתעורר ולהתקדם שוב אל אותו מקום שאליו אנחנו רוצים להגיע, וחוזר חלילה. החמור בסיפורים הסופים מסמל את הגוף האנושי, החושים והתשוקות, אשר גורמים לנו לשכוח את המסע אל עבר המטרה הרוחנית הגבוהה אליה אנחנו שואפים.

את הסיפור על מג'נון קראתי לראשונה בעיר קוניה שבה רומי חי, פעל ונקבר. מדי שנה עולים לרגל לקברו, אשר נקרא 'הכעבה של הלב', כמיליון וחצי איש, שגם אני הייתי אחד מהם. הכעבה המקורית היא האבן השחורה במכה אליה עולים לרגל מיליוני מוסלמים כחלק ממצוות הדת. אלא שרומי אומר באחד משיריו: "אנחנו חולי האהבה, המוסלמים זה משהו אחר".
מטרתה של ה'כעבה' בקוניה היא לרפא לב שבור. ואכן, מעל הכניסה יש שלט האומר: "במקום זה לבבות שבורים נעשים שלמים". העלייה לרגל מתגברת לקראת ה-17 בדצמבר, שהוא יום "מותו" של רומי. פסטיבל גדול הנערך בעיר חוגג יום זה, היום בו התאחדה נשמתו עם אלוהים, או בשפת הדרווישים – היום בו התרחשה "החתונה"!
 
במשך תשע שנים הגעתי לקוניה שנה אחר שנה, אלא שבשנת 2010 הייתה לביקור משמעות מיוחדת; כבר מספר שנים שאני לומד להיות דרוויש מחולל, ועתה, לקראת השנה התשיעית לביקורי בקוניה, עמדתי להפוך רשמית לחלק מהמסדר. אלא שלמרות המאורע החגיגי לא הרגשתי שלם. קצת כמו מג'נון שבסיפור (אין כמו רומי לתאר את המצב האנושי), חשתי שאיני מתקדם לשום מקום, שתשע השנים שעברו היו לשווא; חשתי שהמרחק ביני לבין היותי דרוויש אשר מגשים את אידיאל הצניעות, האהבה והשירות אשר מציע רומי, הוא מרחק רב בהרבה, גדול וכואב.

מאז שנפגשתי לראשונה עם הדרווישים המחוללים בקוניה, ניסיתי להבין ולהתחבר אל דרכו ותורתו של רומי, אלא שכל פעם שחשבתי שהתקדמתי, השכחה השתלטה, נרדמתי אל תוך החיים החומריים ונסוגותי לאחור.
כשהייתי בן שמונה עשרה קבעתי לעצמי את עשר הדיברות הפרטיות שלי שאותן כתבתי על קיר חדרי. אחת הדיברות אמרה כך: "אם כל החיים היית שקט, בטוח, יודע מה שאתה רוצה והולך בדרך, לאן היית מגיע?!"
ובכל זאת, מאז גיל שמונה עשרה חלפו להן שלושים ושתיים שנים, ולא למדתי את השיעור. הנה אני כאן בקוניה, לאחר תשע שנים של מסעות אל הדרווישים בתורכיה, לאחר שכתבתי ספר על הנושא, לאחר שהשתתפתי באינספור פגישות ואינספור טקסים, לאחר שקראתי אינספור מאמרים וספרים על רומי והדרווישים המחוללים, ועולות השאלות: לאן בעצם הגעתי? מה עשיתי בתשע השנים הללו? מה הייתה ההתקדמות, אם בכלל? האם אני עכשיו בן אדם טוב יותר? אוהב יותר? מפותח רוחנית? האם אני מיסטיקן או שמא דרוויש? האם רכשתי תכונות מסוימות שלא היו בי קודם?





התחושה למקרא סיפורו של מג'נון הייתה שרומי מדבר אליי ועליי. התהליך של ללכת קדימה ואחורה, רצוא ושוב, הוא מה שקרה לי במהלך תשע שנות ההיכרות עם הדרך הסופית והנסיעות לקוניה. הרגשתי כאילו לא התקדמתי כלל.
אם ניקח לדוגמא את ה'מסנאווי', הספר המונומנטאלי שרומי כתב... כבר תשע שנים שאני מכיר אותו, מדבר עליו, כותב עליו, אך כלום עשיתי את המאמץ לקרוא אותו?
למרבה הפלא, התשובה היא לא! קראתי את הספר הראשון מתוך השישה רק כדי לצאת ידי חובה, אך לא עשיתי מאמץ מתבקש של ימים מרוכזים בלימודו, כפי שעשו הדרווישים של פעם.
כשהייתי בן שמונה עשרה התעניינתי במלחמת השחרור ובמשך חודש מרוכז קראתי את כל ספר הפלמ"ח בן שני הכרכים העבים בעניין רב. רק משגמרתי לקרוא אותו יכולתי לקלוט מקצת מרוח הגבורה והנתינה שהייתה בארץ באותה תקופה. אבל מה עם ה'מסנאווי'? דומה הדבר לסיפור מג'נון והחמור – מרוב שאני עסוק כל הזמן בללכת קדימה ואחורה, לא נפניתי להתקדם אל הדברים החשובים באמת.
 
אלא שבד בבד עם תחושת הפספוס וההחמצה החלה להתגנב לליבי תחושה חדשה, ולה בחרתי לקרוא, בלשונו של רומי, "ההבנה החדשה". תחושה זו לחשה לי שאולי סיפורו של מג'נון איננו כל הסיפור, וכי ישנו גם סיפור אחר, כזה שבו הגעתי בכל זאת לכמה הישגים משמעותיים. למדתי להסתובב כמו דרוויש ולחוות את הסיבוב על שלל משמעויותיו, קראתי כתבים רבים של רומי, ושל אחרים עליו, ואף תרגמתי חלקים מה'מסנאווי' והפכתי אותם לסיפורים, אותם הייתי מספר לילדי הכפר בו התגוררתי. רבים משיריו של רומי הפנמתי כה עמוק, עד שהם הפכו לבלתי נפרדים ממני.

חשבתי לעצמי, שאם אוכל לקבץ את כל קצוות החוטים שטוויתי במהלך השנים, את כל המצבים שבהם הייתי שרוי, להחיות אותם מחדש ולהשתמש בהם בתהליך הכתיבה (שהוא האמצעי שדרכו אני מתקשר), יהיה זה תהליך משמעותי וחשוב שייתן משמעות לחוויות שחוויתי ויחזק את אותה "הבנה חדשה", שתוביל אותי לכיוון של התקדמות.
קל מאד לבוא ולטעון: "לא עשיתי דבר, לא התקדמתי במאום, בזבזתי זמן, והרי אני כמו מג'נון שהולך קדימה ואחורה". אלא שמשהו אחר בי התעקש וטען שאולי כן למדתי דבר-מה כל אותן שנים, ואפשר שהתהליך היה צריך את הזמן שלו. רומי קורא לזה: "לוקח זמן לדם להפוך לחלב".
משהו פנימי, עמוק ונסתר לחש לי שהמקום שבו אני נמצא כיום הוא חדש, ולכן נסתר מעיני. המסקנה הייתה שצריך תהליך של התבוננות, התאמצות, כתיבה, כדי למצוא ולהגדיר אותו, להעלות את המצב החדש מתת המודע אל המודע, לקבע אותו, להפוך אותו לתחנה רוחנית בדרך במקום "מצב".
 
ההנחה הבסיסית של הדרך הרוחנית היא שיש מסע שאדם צריך לעשות בחיים ושישנם אנשים שכבר עשו מסע זה בעבר ולכן יודעים לתאר אותו. אלה הם המורים – השייח'ים הסופים. המסע הרוחני קשור במעבר מרמת קיום נמוכה, הנקראת אצל הסופים "הנפש המצווה" – החלק של היצרים בתוכנו, אל רמת קיום גבוהה, הנקראת "הנפש השקטה" – החלק המלאכי – רוחני שלנו. בכדי להגיע ממצב "הנפש המצווה" אל "הנפש השקטה" אדם משתמש בנפש נוספת – הלא היא "הנפש המוכיחה" שבתוכו, נפש האדם שבו. מטרתו של אדם בחיים והסיבה שבגללה הוא הגיע כרוח אל הגוף הפיזי, היא לעשות את המסע הזה, שהוא משמעות קיומו.
רומי אומר: "ישנו דבר אחד בעולם שאסור לשכוח אותו. אם תשכח כל דבר אחר אבל לא תשכח את הדבר הזה, אז אין סיבה לדאגה. בעוד שאם תזכור ותעשה את כל שאר הדברים אבל תשכח את הדבר הזה, כל שתעשה לא יהיה שווה דבר... אדם בא לעולם למען משימה מסוימת, וזו היא מטרתו. אם הוא לא מבצע אותה, אזי הוא לא עשה דבר." (רומי, שיעורים של הלא נראה).
 
המסע הרוחני מורכב מתחנות, שלבים בדרך, וממצבים המביאים אותנו לתחנות אלו. מצב – "חאל" בערבית – הוא משהו זמני. השראה, ברכה, אנרגיה שאדם נהנה ממנה. תחנה – "מקאם" בערבית – היא מקום קבוע, יציב, פנימי, לא תלוי בדבר. "תחנות" הן סטאטיות, "מצבים" הם דינאמיים.
הסופיות נקראת "מדע המצבים". האדם צריך להתקדם מתחנה לתחנה בדרך אל האלוהים. דבר זה נעשה על ידי הכנסתו של התלמיד למצבים שונים על ידי המורה – השייח'. ישנם אינספור מצבים היכולים להביא אותנו אל התחנות השונות, אבל הם לא מבטיחים שנתבסס בהן. לעומת זאת, קיימות תחנות בודדות (לרוב שבע) בדרך אל האלוהים, ומרגע שהתבססנו בתחנה מסוימת הרי שנוכל להישאר בה לנצח ואין צורך להתאמץ ולהגיע אליה שוב. ה'תחנה' כבר שלנו, עובדת בשבילנו, צריך מפעם לפעם רק להזין אותה, לדאוג לה ולשמר אותה. 'תחנה' היא משהו שאתה יכול לסמוך עליו, לחזור אליו, להישען עליו, במסע אל האחדות עם האלוהים.
התבוננות ברטרוספקטיבה על אירועים, או בלשון הסופים "תהליך של היזכרות", יכול להעביר אדם משלב של התנסות ב'מצבים' אל ה'תחנה' המיוחלת.



איחוד של הניגודים

את המסדר של הדרווישים המחוללים פגשתי בפעם הראשונה בשנת 2001, בהילולה השנתית בקוניה, המתרחשת לקראת 17 בדצמבר – יום מותו של רומי. מאז, הגעתי לקוניה כל שנה ולעיתים גם פעמיים בשנה. כאשר החלה שייח'ה חדיג'ה להגיע לארץ ללמד את דרך הדרווישים המחוללים, התחלתי ללמוד איתה את טכניקת הריקודים ואת התורה ויצאתי בתור חניך לקבל את ה"סיקה", הכובע הרשמי של המסדר, מידי השייח' ג'לאל א-דין לוראס, ראש המסדר בקוניה. הקבלה למסדר מציינת לכאורה "שעשיתי דרך". אלא שבזמנים אלה, בהם הכול פרוץ, אין לזה שום משמעות חיצונית, ואני חייב לתת לה משמעות פנימית משל עצמי, אם אני מעוניין שתהיה כזאת.
 
המדענים עובדים כיום על תרופה שמשנה זיכרונות והופכת זיכרונות רעים לטובים. מאז ומתמיד האמנתי בכך. גם כתיבה היא סוג של תרופה כזאת, היא מאפשרת בתהליך של התבוננות לשנות חוויות שקרו בעבר. חדיג'ה מלמדת שבסופו של דבר הכול זה רשמים, והאופן בו הם נתפשים אצלנו יוצר את תמונת המציאות. תחושתי היא שהעולם הוא אשליה, שאין לאן להגיע ואין ממה לברוח, צריך רק להתעורר אל האהבה וללמוד להיות נוכח. במקביל, אני מאמין בתהליך רוחני, במאמץ, בהגעה ממקום למקום. ואולי שני הדברים הללו צריכים לחיות ביחד. הסוד של דרך רוחנית הוא מיזוג של הניגודים, אפשרות לחיות עם שתי נקודות מבט בו-זמניות על העולם, שיובילו להבנה חדשה, שלמה יותר. רומי מתאר זאת באחד השירים היפים שלו:
 "אם תכה על ראשו של מישהו עם אדמה ראשו לא ישבר,
אם תכה אותו עם מים, עדיין הוא לא ישבר.
אם אתה רוצה לשבור את ראשו, ערבב את המים עם האדמה.
החיים הם שלום בין הניגודים, המוות הופעה של מתח ביניהם.
העדינות של אלוהים חיברה את האריה והכבשה."
 
המשפט החשוב ביותר בקוראן ובאסלאם הוא משפט השוהדא – עדות המוסלמי, המשמש את הסופים בטקסי ה"זיכר" – טקסים אקסטאטיים המבוססים על חזרה של משפטים ומילים בליווי מוזיקה ותנועה. המשפט מתחיל במילים: "אין אלוהים מבלעדי האלוהים". המשמעות של מילים אלו והסוד שבהן היא שהאין והיש קיימים בו-זמנית. אלוהים לא קיים – "אין אלוהים", מ"בלעדי האלוהים". אלוהים לא קיים ובו-זמנית הוא נוכח.
בתוך הנדנדה הזו של אין ויש, נטייתנו הטבעית היא להתייחס ל-"יש", מכיוון שלמחשבה אין אפשרות להתייחס לאין, אשר מעצם טבעו לא קיים. אנו בטוחים ש"נתקיים" לנצח. הדרך להכיר את ה"אין" עוברת דרך ריקות, איון והתרוקנות, ודרך זו קשה לאדם המערבי – החושב.
 
ישנו חלק בדרך הסופית הדומה לגישה הבודהיסטית של ריקות. הסופים מכנים זאת "פנה", שמשמעו "למות לאני הישן". הכובע שאותו מקבלים החניכים בטקס הקבלה למסדר של הדרווישים המחוללים, ואותו הם חובשים בטקס הריקוד, נקרא "סיקה". הוא עשוי לֶבד, צורתו גליל מאורך, צבעו חום, והוא מסמל את מצבת הקבר, את המוות של החניך כלפי האגו שלו – האני הישן. מציאות חיי משקפת לי שאיני מוכן עדיין למוות הזה.
 
גדלתי בירושלים, בהוויה הישראלית-יהודית התמימה שאפיינה את שנות השישים והשבעים. בין השנים 1984-1979 שירתי בצבא כחייל וקצין וחוויתי בתקופה זו גם ההשתתפות במלחמת לבנון הראשונה. מסלול חיי נראה היה כשל כל בחור ישראלי ממוצע, אבל בשנת 1985 השתנו חיי לגמרי, כאשר פגשתי בניו יורק דרך רוחנית בשם "אימן", אשר גרמה לי לעזוב את המסלול שבו הלכתי ולהקדיש את חיי לחיפוש אחר האמת. ישנם כאלה שיטענו שאין דבר כזה "אמת", אך כגבר צעיר ואידיאליסט לא יכולתי להסכים לכך. האם ייתכן שלחיים אין משמעות? שהאמת שלי היא לא האמת שלך? שאין אמות מידה אובייקטיביות לדברים?
שאלות רבות העסיקו אותי: האם האמת קיימת? אם יש אמות מידה אובייקטיביות, אז מה הן? מה האמת לגבי חיי אדם? מדוע אנו חיים ומה קורה לאחר המוות?

בהתלהבות של אדם צעיר הקדשתי את כל עיתותי לחקר העולמות הבלתי נראים ולהתפתחות אישית לפי דרך האימן.
בשלב כלשהו בדרך, במהלך חיפושיי אחר אמת ומשמעות, נפגשתי עם המיסטיקה הסופית, ואז החל אצלי חיפוש מסוג אחר. תשאלו מה יכול להיות יעד יותר נכסף מהאמת? לידידי ראסן יש סיפור יפה על כך:
"לשייח' סופי אחד היו שני תלמידים שרבו ביניהם על עניין כלשהו. כל יום הם היו באים אליו, מביאים את גרסתם לדברים ומלינים אחד על השני, והשייח' שמע בסבלנות ולא אמר דבר. לבסוף פנו אליו שני התלמידים ושאלו אותו מה דעתו בעניין. והוא ענה להם כך:
"אתם רוצים לשמוע את האמת, או משהו נעלה מהאמת?"
"נעלה מהאמת?" הם התפלאו, "מה יכול להיות נעלה מהאמת?"
"נעלה מהאמת", ענה השייח', "זה החברות, הסליחה, האהבה והסבלנות".
והתלמידים הבינו את ה"רמז"."
 
במשך שנים רבות חייתי חיים עשירים ומלאי פעילות, שבמסגרתם למדתי ותרגלתי דרכים רוחניות שונות. בנוסף לסופיזם ולאימן, פגשתי את המיסטיקה הנוצרית, את הקבלה, ואת תנועת העידן החדש. אני מאמין שאדם עושה במהלך חייו כמה מסעות, שכולם, בסופו של דבר, מתמזגים למסע אחד. הדרך היא מאד אינדיווידואלית, ייחודית ושלמה. אך במהלכה יש מגוון של דחפים וצרכים בתוכנו, כאשר כל אחד זקוק למקור הזנה משלו. לכן טוב ונכון לתרגל ולהכיר דרכים רוחניות שונות. אמונה זו שלי עולה בקנה אחד עם הנוהג הסופי, שלפיו אדם יכול להיות חבר בכמה מסדרים בו-זמנית, ואין הדבר מהווה סתירה אלא השלמה.

רומי אומר:
"אני הולך לבית הכנסת, לכנסייה, למסגד.
אני רואה את אותו מזבח, מרגיש את אותה הרוח."
יש הרואים בשורות אלה את הקריאה לאחדות. אני רואה בהן את הקריאה להתנסות מגוונת, לפלורליזם ולמורכבות.



 
במהלך חיי היו לי מספר מסעות רוחניים, אני רוצה להאמין שלכל אחד מהם היו סיבה וחיים משל עצמו. כל אחד מהמסעות הוא מעין קו עצמאי של התרחשויות והתפתחויות, סיפור עלילה נפרד בתוך סיפור העלילה השלם. כל הסיפורים מתחברים בסופו של דבר לסיפור גדול אחד, נרטיב-על. אך בינתיים צריך ליהנות מהדרך ולחוות אותה במלואה, לרדת לתוך עולם הפירוד כדי להגיע בסופו של דבר שלם יותר אל האחדות.

התפישה הסופית טוענת שהמציאות היא הולוגרמית וניתן לראות אותה מכמה כיוונים בו-זמנית, כשמכל כיוון היא תיראה אחרת. סיפור סופי מספר על קבוצה של אנשים הנמצאת בחשיכה ופוגשת פיל, אותו הם ממששים:
אחד אומר היצור שפגשו הוא כמו צינור ארוך ועבה מאין כמוהו (מישש את החדק). שני טוען לעומתו שהיצור הוא כמו עמוד עבה (מישש את הרגל). שלישי טוען לעומתם שהיצור הוא כמו גוש סלע (מישש את הגוף), ואילו הרביעי טוען בלהט שהפיל הוא קרן מעוגלת ענקית (מישש את החדק).
כל אחד צודק מנקודת מבטו שלו, וכל נקודות המבט מתקיימות בו-זמנית ומצביעות על מציאות אחת. אני מוצא בסיפור זה קריאה להתנסות בהיבטיה השונים של המציאות; רק מי שחווה בלהט את כל נקודות המבט והחלקים של הפיל, מסוגל להעריך כיאות את הפיל השלם.
 
אחד הדברים שלמדתי במהלך חיי הוא שיש בתוכי קולות שונים אשר מושכים לכיוונים שונים, כמו בסיפור של מג'נון והחמור. אלא שבדרך כלל בנוסף לחמור יש גם נשר ואריה, זאב וכבש. המשמעות האמיתית של "גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבוץ" היא איחוד הניגודים שבתוכנו, איחוד הקולות השונים לכדי צליל אחד.
בתוכי ישנם רצפים של חיים שנראים לא קשורים האחד לשני; "זאב" של הצבא הוא בעל סט התנהגויות, צורת מחשבה, ניסיון חיים ואף צורת לבוש ודיבור, השונים מאד מזו של "זאב" הסטודנט באוניברסיטה, או של "זאב" איש המשפחה. אני מוצא כיום שקיים בתוכי "זאב" של הדרך הסופית, "זאב" של הרצף היהודי, "זאב" של הקשר לנצרות. שלכל אחד מהם יש חיים משל עצמו, וכולם מתמזגים בסופו של דבר לעצמי אחד.
 
הסופים אומרים שהמציאות היא כמו מעגל שסביבו אינספור נקודות. מכל נקודה אפשר להגיע אל המרכז. כל נקודה היא נקודת השקפה אחרת, אמונה אחרת, ומכולן אפשר להגיע אל אלוהים. הבנתי שאני חייב להתחיל מנקודה כלשהי.
בתרבות שלנו נהוג לחשוב שמי שרציני צריך להקדיש מאה אחוז מזמנו לדבר שהוא עושה, אך אני סבור שלא כך הוא. אם כל הנקודות מובילות אל המרכז, אזי לא חשוב מה אתה עושה או במה אתה מתעסק; אתה יכול ללמוד ביום ראשון בשבוע בודהיזם, ביום שני יהדות, בשלישי נצרות וברביעי סופיזם, ובכל זאת להתקרב אל המרכז. מה שחשוב הוא להיות מאה אחוז בתוך מה שאתה עושה. בנוסף לכך, צריך להביא בחשבון שישנם תהליכים לא מודעים, הקורים רק בזמן שאנחנו נותנים לעצמנו מנוחה מהדברים שבהם אנחנו עוסקים.

הבשורה שלי לעולם היא שאפשר להיות סופי, גם אם זה אומר תרגול של שעה בשבוע, או שבוע בשנה, או שלוש פעמים ביום. אין זה משנה כלל. מה שחשוב הוא אם אתה אמיתי באותו רגע במה שאתה עושה, או לא! מה שמשנה זה, אם הדבר מושך אותך, מעורר אותך, ואז הדברים החשובים יכולים לקרות. היו תקופות בחיי שהייתי "מאה אחוז סופי", ובוודאי שבשנים הראשונות באימן הייתי מושקע שם במאת האחוזים. אבל הרבה מהדברים המיוחדים שקרו לי בדרך הסופית קרו בזמן שהייתי שם רק חמישה אחוז, ולמדתי שזה בסדר; כיוון שאלוהים לא בודק נוכחות בכיתה, אלא מה שחשוב לו זה אם תוציא ציון טוב במבחן המסכם, או לא.
בעולם הפיזי האמת היא דבר סובייקטיבי ועל כן נחווית כבעלת פנים רבות. אבל כשעוברים למציאות ולהוויה אחרת, למציאות אלוהית, הולוגרמית, הרי שמדובר באמת אחת, אובייקטיבית. אלא שאנחנו חיים בעולם הסובייקטיבי, ולכן חייבים בשלב ראשון למצות את החיים ולחוות אותם במלואם.




 
מסופר על דרוויש שהכניסו אותו לכלא על לא עוול בכפו. הוא ביקש מהשלטונות שיאפשרו לאשתו לשלוח לו דוגמא של שטיח תפילה וכלי תפירה לארוג את השטיח, וכך היה. לאחר זמן נעלם הדרוויש מהכלא. התברר שאשתו ציירה על הדוגמא את תבנית המנעול של חדרו ואת מסלול הבריחה מהכלא. בזמן שהדרוויש ארג את השטיח הוא למד את סודות המנעול והבניין, וכך יכול היה לייצר לעצמו, מכלי התפירה שהיו ברשותו, מפתח שיפתח את דלתות הכלא ולמצוא את דרכו החוצה מהמאסר.
כולנו צריכים לייצר מעין מפתח כזה, שיאפשר לנו להימלט מתוך הכלא שבו אנו נמצאים. ניסיונו האישי של אדם אחר יכול להיות חלק מהמפתח שמאפשר לנו להימלט מהמאסר. תורתו של רומי והריקוד של הדרווישים המחוללים הם, לפי מיטב הבנתי, מפתח נוסף וחלק מתבנית המנעול שאותה צריך ללמוד.
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו