הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מפתחות למלכות שמיים - טיולים לרחבי העולם

מפתחות למלכות שמים

הנצרות בפרט והמיסטיקה בכלל, מתייחסת לעולם על-חושי, רוחני, הקרוי מלכות שמים. בעולם זה החוקיות שונה מעולמנו ויש בו סדר אלוהי. סדר זה מתבטא בצורה הטובה ביותר בצורת סמלים, צבעים ומספרים.
צבעים, סמלים ומספרים הם מעין מפתחות העוזרים לנו להבין את העולמות העליונים, שאותם קשה לתאר במילים. מפתחות אלו מופיעים בכל התרבויות והדתות ומהווים מעין שפה בינלאומית, המדברת לתת-מודע של בני אדם.

משמעות המספרים בנצרות

המספר 1
כל המספרים נובעים מהמספר אחד. הם כולם כפולות שלו, ועל ידי כך מעידים על האחדות שבריבוי. המספרים הם הסיפור של הפיכת האחד להרבה, הבריאה של העולם ותפקיד האדם בתוכה. דבר זה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר במספרים אחד עד עשר.

המספר 2
הדואליות היא ביסוד החיים. העולם הוא מקום מאבק בין טוב לרע, בין חושך לאור. באדם יש גם גוף וגם רוח.
בדרשת ההר מציג ישוע תמונה של עולם והיפוכו, בעולם הרוח, הדברים הם הפוכים מאשר בעולם החומר. ישוע הוא האור של העולם, שבא כנגד החושך.

המספר 3
הנצרות הינה דת של שילוש. השילוש הוא האב, הבן ורוח הקודש. האחד מופיע תמיד בתור שלוש. אבות הכנסייה הסבירו את השילוש בצורה הבאה: האב הוא השמש, רוח הקודש היא קרן השמש, והבן הוא האופן שבו השמש משפיעה עלינו. אלה הם שלושה פנים לאותו הדבר.
כל מבנה היקום מבוסס על פלוס, מינוס, וניוטרל. ישנם הדובר, השומע והצליל שעובר ביניהם. ישנם המשדר, המקבל ומה שמשודר. שלוש מייצג את הדינמיות של היקום, את האנרגיה. שלוש מופיע בכל הדתות העתיקות, והוא קשור למבנה של המחשבה שלנו: מודע, חצי מודע, ותת מודע. שלושה ממדים של זמן – עבר, הווה, עתיד. ישוע מחזיק שלוש אצבעות: עוצר, שואל, מאתגר. מרים היא בתולה לפני, תוך כדי, ואחרי. לישוע היו שלושה תלמידים קרובים. ישוע שואל את פטרוס שלוש פעמים ופטרוס מתכחש לו שלוש פעמים.
שלוש מופיע בפרופורציה המקודשת של שני שלישים ושליש, שהייתה הבסיס לכל מבנה המקדשים בעולם העתיק, כולל בית המקדש בירושלים.
שלוש קיים בנו באופן טבעי בדרך שבה אנחנו חושבים וקשור, לכן, לעולם האידיאות.

המספר 4
שלוש מתגשם בעולם דרך ארבע. המספר ארבע מדבר על התגשמות, הוא קיים בנו באופן טבעי מדרך חלוקת החלל שלנו. אנחנו מסתכלים קדימה ועל ידי כך מחלקים את העולם לארבע: קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה.
בנצרות יש ארבעה אוונגליסטים, ארבעה מבשרי בשורה, כשכל אחד מהם מיוצג על ידי אחת מארבע החיות שבחזון יוחנן: שור, אריה, נשר ואדם. ישנם ארבעה סוסים של האפוקליפסה וארבעה נביאים עיקריים שבישרו את בואו של ישוע. בתהליך הבריאה, האחד שהוא שלוש הופך להיות ארבע, יוצא לארבע רוחות שמים.
ארבע זרועות הצלב מיוצגות על ידי ארבעת האוונגליונים, ארבע החיות, ארבעת היסודות, ארבעת נהרות גן-העדן. ארבע מתגשם במחזוריות: ארבע עונות, ארבעה מצבים של חומר, ארבעה יסודות, ארבעה נוזלים בגוף, ארבע רוחות.
האנרגיה של השלוש נלכדת בחלוקה המרובעת של החומר, וזוהי המשמעות האמיתית של הצלב, של הארבע – סמל עתיק מאד, שנמצא בבלקן כבר ארבעת אלפים שנה לפני ישוע.

המספר 5
לאחר שהשלוש נלכד בארבע של החומר, השחרור שלו ממנו נעשה דרך החמש.
הנצרות הרגילה קשורה למספר שלוש. הנצרות המיסטית, הנסתרת, מקדשת את המספר חמש.
ישוע, שהוא חלק מהשילוש, נצלב על צלב בעל ארבע זרועות ומוסמר אליו על ידי ארבעה מסמרים בארבע גפיים, שיצרו ארבעה פצעים. אך השחרור של ישוע מהעולם הזה בא עם הפצע החמישי, החנית שהחדיר החייל לונגיוס ללבו, מכיוון שחמל עליו ורצה לקצר את ייסוריו. הפצע החמישי הוא שאפשר את שחרור נשמתו של ישוע וגאולה לעולם. הסמל של המסדר הפרנציסקני וארץ ישראל היה, לכן, חמישה צלבים. הסמל של מסדר צלב הוורד המיסטי בימי הביניים היה ורד עם חמישה עלי כותרת. החלק החמישי בגפיים שלנו הוא הראש, זה השחרור. בראש יש חמישה חושים, וכל מהותו של האדם גלומה בהיותו פנטגרם – מחומש, כפי שמופיע באדם הוויטרובי. יש לנו חמש שלוחות מהגוף (ארבעה גפיים וראש), וביד שלנו יש חמש אצבעות.
המספר חמש מופיע בסמל של הפנטגרם וביחס המספרי הקשור לפנטגרם, הוא יחס הזהב. זהו היחס שבבסיסו המספר 1.618, היחס שבו גדלות ספירלות בטבע.
המספר חמש מדבר על גדילה, מה שקרוי בלועזית quintessence, או בעברית: האתר, היסוד החמישי. מתוך המחזוריות של הארבע מתרחשים לימוד וגדילה, המחזורית הופכת לספירלה.
לחמש בנצרות יש גם היבט שלילי, שמתבטא על ידי פנטגרם מהופך (השטן). חמש מחבר שני חלקים לא שווים של שתיים ושלוש. השוני מביא רוע וחוסר מזל.
החמש מייצג את האינדיבידואל (זה היוצא כנגד הסדר הטבעי של הדברים ונענש).
אם שלוש קשור להאצלה, לתנועה מלמעלה למטה, הרי שחמש קשור לאימננטיות, לחזרה מלמטה למעלה. אלא שהשלוש חייב לעבור דרך ארבע כדי להתנסות בעולם החומר בעזרת החמש. זהו הסוד הנוצרי ותפקיד האדם בעולם.

המספר 6
אלוהים יצר את העולם בשישה ימים. שש הוא חיבור של שלוש ושלוש, או אחד ושניים ושלוש, ולכן הוא מושלם מבחינתו.
שש מייצג חיים, הרמוניה, טבע, אך חסר בו עדיין החלק המקודש, ולכן יש לו גם היבט שלילי. ישוע נצלב ביום השישי ומת בשעה השישית.
המספר של השטן, החיה, הוא 666.

המספר 7
המספר שבע מבטא את הסדר הטבעי של הדברים, סדרו של העולם.
הקשת בענן הייתה סימן לברית הקדומה בין אלוהים לבין האדם ולבין הארץ. בקשת יש שבעה צבעים, ואכן לאחר המבול וההבטחה האלוהית שניתנה לבני האדם, שהארץ תרגע, נצטוו בני האדם על שבע מצוות בני נוח, שהם שבע המצוות הבסיסיות למין האנושי.
בשמים יש כוכבים לרוב, אך רק שבעה גרמי שמים נראים נעים על פני השמים והם: השמש,  הירח וכוכבי הלכת – מרקורי, ונוס, מרס, יופיטר וסטורן. שבעה גרמי שמים אלו נתפסו בימי קדם כאלים.
שבע המתנות של רוח הקודש – "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה" (יש' יא, ב).
לפי סנט אוגוסטין, המספר שבע מסמל את השלמות של אלוהים – הוא יצר את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי. החיים הנוצריים נשלטים על ידי השבע: שבעה סקרמנטים, שבעה חטאים, שבע תכונות טובות. אין גבול לחשיבות של המספר שבע בנצרות.

המספר 8
המספר הראשון אחרי שבע מסמל חיים, את החיים החדשים לאחר הטבילה.
המספר שמונה קשור בנצרות (ובמיסטיקה בכלל) להתרחשות ניסית, שלא כדרך הטבע. דרך הטבע מסומלת על ידי המספר שבע, אך כשיד אלוהים מתערבת ומפריעה את הסדר הטבעי של הדברים, הדבר מופיע תמיד בצורת המספר שמונה. לפי האמונה הנוצרית, התחייה של ישוע התרחשה ביום השמיני.
המתומן הוא צורה נבחרת של אגן הטבילה. כנסיות קדומות נבנו בצורת מתומן.
המספר שמונה שוכב הוא סימן האינסוף, ולכן נצח קשור לשמונה.
את העולם יצרו בשבעה ימים, אבל ברית מילה עושים ביום השמיני.
סוכות חוגגים שבעה ימים, אבל את שמיני עצרת, שהוא מועד סיום קריאת התורה, חוגגים ביום השמיני.
בבית המקדש הייתה מנורה של שבעה קנים, אבל בחנוכה מדליקים שמונה נרות.
בדרשת ההר אומר ישוע שמונה פעמים "אשרי", שמונה ברכות "אשרי", להראות שהאושר הרוחני קשור למספר שמונה.

המספר 9
התוצאה של שלוש כפול שלוש, תשע, מייצגת קדושה גדולה יותר מזו הנמצאת בשלוש, שילוש של השילוש, ולכן, המספר תשע הוא סך כל האפשרויות.
תשע קשור לחיי האדם, תשעה חודשים הם תקופת ההריון.
תשעה מספרים הם הבסיס למערכת העשרונית, הם כל הקיים.

המספר 10
לפי סנט אוגוסטין, מספר זה מייצג שלמות מפני שהוא מורכב משלוש ושבע, הוא נמצא בעשר הדיברות, המורכבות משלושה חוקים שמתייחסים לאהבה לאלוהים, ומשבעה חוקים שמתייחסים לאהבה לאדם.
עשר מכות מצרים, עשרה חבלים על אוהל המשכן.
גובה הכרובים במקדש היה עשר רגלים, אדריכלות המקדש מתייחסת למספר עשר.
ישנן עשר חצוצרות לחיה האפוקליפטית בחזון יוחנן.

המספר 12
ישנם שנים-עשר חודשים בשנה, שתים-עשרה פעמים שבהם הירח מתמלא ומתחסר בזמן של סיבוב כדור הארץ סביב השמש. בסיס זה של הזמן הביא גם לחלוקת היום והלילה לשתים-עשרה שעות. בשמיים יש שנים-עשר מזלות.
שנים-עשר נביאים משניים, שניים עשר שבטי ישראל.
בקוסמולוגיה הנוצרית, שתים-עשרה נוצר כשהשלוש מתגשם דרך ארבע וכל זרוע של הארבע מתפצלת לשלוש.
שנים-עשר פירות של רוח הקודש – "אהבה, שמחה ושלום, אורך אפיים, נדיבות, חסד ואמונה, ענווה והצנעת לכת" (אל הגלטיים ה, 21-23) שהופיעו דרך שנים-עשר השליחים.



לחצו למאמר נפרד - משמעות הצבעים בנצרות


משמעות הסמלים בנצרות (נכתב בעזרתו ועידודו של אלי שילר ז"ל)

סמלים מבטאים מציאות נסתרת, שקשה לתאר אותה במילים. הם מדברים ישירות לתת- מודע שלנו ונוגעים באמיתות יקומיות. בתחומי הדת והנסתר, תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. כוחה של הנצרות נובע, בין השאר, מהסמלים שלה ובראשם הצלב. הסמלים נמנים עם אמצעי הביטוי הקדומים ביותר, תולדותיהם הן כתולדות האדם עצמו. הם קדמו באלפי שנים לכתב ונמנים עם אמצעי הקשר הקדומים ביותר בתולדות האנושות.
כאשר הנצרות הופיעה על במת ההיסטוריה, במאה הראשונה לספירה, היא פגשה במאות רבות של סמלים, שמקורם בתרבויות שונות. רוב הסמלים מקורם היה בעולם היווני והרומי, ומיעוטם סמלים מתרבויות אחרות, כמו התרבות היהודית ודתות המזרח. כדת חדשה, אימצה הנצרות רבים מהסמלים הקיימים והעניקה להם משמעות בהתאם לתפיסתה והשקפת עולמה. כדת מיסיונרית באופיה, היא התפשטה במהירות על פני שטחים נרחבים. מאחר שרבים מהמאמינים לא נמנו עם השכבות המשכילות, הרי שמראשית דרכה מילאו הסמלים תפקיד חשוב בקירוב האנשים אל הדת החדשה ולהבנת מהותה.
מרבית הסמלים הנוצריים עוסקים במקרא ובברית החדשה, ובמרכזם ישוע, מרים ודמויות מרכזיות אחרות בתולדות הכנסייה, כמו השליחים, הקדושים ועוד.
ברבות השנים עוצבו מאות סמלים בתקופות ובמקומות שונים. מטבע הדברים, יש להם משמעויות שונות, המשתנות בהתאם למקום ולזמן. לא אחת, יש להם משמעות שונה ואפילו הפוכה, והיא תלויה בנסיבות ובהקשרים השונים.
נביא בזאת את הסמלים היותר חשובים בנצרות ומשמעותם.

עצים: העץ הוא סמל לבריאה, לצמיחה וליצירה, בשל צמיחתו כלפי מעלה, הוא מסמל גם את הקשר לשערי השמים ולכוחות העליונים, ולעיתים נדירות יותר – חלקו התחתון ושורשיו מסמלים את הקשר לכוחות השאול. העץ הוא גם "עץ החיים" והחומר שממנו הוכן הצלב. העץ בגן עדן נחשב לעתים כמבשר את הצלב. עם זאת, משמעותו של העץ כסמל איננה חד-משמעית, והיא תלויה באופן התיאור ובהקשריו. עץ בפריחתו מסמל חיים תקווה ואופטימיות, בעוד שעץ נובל מסמל חולשה, ניוון וחדלון.
העץ כסמל הוא אחד המוטיבים הקדומים והנפוצים ביותר בדתות המזרח. עץ מסמל את האחד – הגזע, ההופך להיות הרבה – ענפים, עלים ופירות. לפירות יש לעתים משמעות מיוחדת. בקבלה היהודית מסמל העץ את מבנה עשר הספירות.
הארז: סמל מובהק של ישוע. ארזי הלבנון, שהצטיינו בחוסנם, בגובהם ובענפיהם הישרים, היו מקור לעושר. מקדש שלמה נבנה בחלקו מעצי ארז והארמון הסמוך נקרא בית יער הלבנון. ארז מסמל את השמש בגלל הצורה הרדיאלית שלו וזוויותיו החדות.
ברוש: מסמל את המספר אחד בגלל צורתו וכן מסמל מוות, שכן ברוש שנגדע לא יצמח שוב לעולם. הברוש מסמל את המעבר מהעולם הזה לעולם הבא. אחד ממאפייני המנזרים בבלקן הוא הברושים הגדולים הנטועים בחצרותיהם. ברוש מסמל את הירח.
הדפנה: צמח ירוק עד המסמל נצחיות וטוהר. הוא קשור למנהג הקדום, שלפיו מנצחים בתחרויות ומלומדים מן השורה הראשונה עוטרו בעלי דפנה. דפנה הייתה עץ של אפולו. הדפנה הייתה סימן היכר לבתולות הווסטליות ברומא, שהקדישו עצמן לנצח לחיי דת ופרישות, מכאן הפכו עלי הדפנה סמל לטוהר גם במסורת הנוצרית.
האלון: נחשב לקדוש כבר בתרבות הכנענית הקדומה וגם ברומאית, ומכאן השם אלון – אל. הוא היה עץ מקודש לבעל וליופיטר, בגלל תכונתו למשוך אליו ברקים. האלון הוא סמל לכוח ולאריכות ימים, למסירות ולעוצמת האמונה.
תפוח: קשור לאדם ולחווה והוא הפרי האסור בגן העדן. אדם וחווה המופיעים יחד עם התפוח, מסמלים את הסרבנות, את החטא הקדמון ואת השקיעה בהוויות עולם החומר והיצר. לעומת זאת, כאשר התפוח מופיע יחד עם מרים וישוע, הוא מסמל את גאולת האדם מהחטא הקדמון, שכן מרים נחשבת כחווה השנייה, וישוע כ"אדם השני". הם נוטלים מאדם ומחווה את משא החטא הקדמון ומחזירים לבני אנוש את חיי הנצח.
אפרסמון: במנזרים בבולגריה בטוחים שהתפוח של גן העדן הוא עץ האפרסמון. עצי אפרסמון  נטועים בכניסה לכנסיות במנזרים.
הדובדבן: נקרא פרי גן העדן בשל צבעו האדום העז, צורתו העגולה והנאה ומתיקותו. הוא היה, על כן, סמל למתיקות ולמזג נוח. כאחד מעצי גן העדן, הדובדבן הוא אחד הסמלים לחיי נצח.
הרימון: הרימון הוא סמל לפוריות ולנצחיות, בשל גרעיניו הרבים. החל מימים קדומים הוא נחשב סמל למלכות, בשל צורת הכתר של תפרחתו. רימון בצבע לבן מסמל את הכנסייה ואת כינוס עדת המאמינים יחדיו. הרימון הפתוח, הנראה כשגרעיניו חשופים, מסמל תחיה ותקווה. הגרעינים הטובלים באדום מסמלים אף הם חיים ואת השחרור מכבלי המוות. הרימון היה סמל נפוץ מתקופות קדומות, בין השאר, בבית המקדש.
ענבים: הענבים הם סמל לאחת ממצוות היסוד – האוכריסטיה וסבלו של ישוע. שריגי גפנים יופיעו לרוב כעיטור מגולף בעץ על האיקונוסטסיס – מסך האיקונות. הענבים מסמלים מעבר מממד אחד – המים, לממד אחר – היין, וקשורים לנס המים והיין שחולל ישוע.




בעלי חיים: מסמלים את תכונות האדם השונות שבתוכנו. סמליות זו מופיעה הן בפסיפסים קדומים מהתקופה הביזנטית והן בציורי האיקונות ובסיפורי הקדושים שמשתלטים על חיות הטרף.
האריה: מסמל את היצר. השתלטות הקדוש על האריה או על הדוב מסמלת את כיבוש היצר ושליטה של החלק הגבוה באדם על החלק הנמוך.
מצד שני האריה מסמל גם הדר ומלכות, ולכן משמש לפעמים כסמלו של ישוע.
בנוסף לכך האריה מסמל את יסוד האש, אחד מארבעת היסודות. אריה מכונף הוא סמלו של מרקוס.
הצבי, האייל והעופר: מסמלים נוצרים מאמינים, ההולכים בדרכי האל ("כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים"  תהילים מב, 2). זוגות איילים מופיעים לעתים קרובות שותים ממי גן העדן, כסמלים לבדידות ולטוהר מידות. חיות אלו מסמלות את היופי שבתוכנו ובבריאה.
חמור ואתון: הם הכנועים, הירודים (ואפילו הטיפשים), העיקשים וידועי הסבל שבין החיות. החמור והשור מופיעים לרוב יחד בתמונות הלידה (של ישוע), כרמז לכך שאף הפשוטים והנמוכים בבעלי החיים מזהים את הרך הנולד.
השור או הפר: בדומה לשה, משמש השור לקורבן, ומוזכר כך לעתים קרובות בתנ"ך. הוא משמש כסמל כללי של העם היהודי. יחד עם החמור הוא מופיע ברבות מתמונות הלידה (של ישוע). השור הוא סמל לסבלנות, לכוח, לצייתנות ולשפלות רוח. הוא מושיט את צווארו ללא עוררין לעול המחרשה בשדה אדונו. באופן זה הוא מסמל את ישוע המושיע, אך גם את ההמונים העמלים בהכנעה לרווחת האחרים (מתי יא, 30). שור מכונף הוא סמלו של לוקס.
השה: הוא הסמל הנפוץ ביותר באמנות הנוצרית. הוא שימש כקורבן בפולחן מתקופות קדומות ביותר, ולעתים קרובות מופיע בתור שכזה בתנ"ך. השה שימש כקורבן הפסח בעת שבני ישראל יצאו ממצרים, ודמו נמרח על מזוזות בתי ישראל, כדי להגן עליהם מפני מכת הבכורות.
השה מסמל בעיני הנוצרים את ישוע, שהועלה קורבן להצלת האנושות. השה הרובץ הוא הבשר הפצוע, וזה העומד מסמל את הכנסייה המנצחת. שה האוחז בצלב כשדם ניגר מגופו לתוך גביע, הוא שה האלוהים, המסמל את ישוע הצלוב ואת הסעודה האחרונה. שה הנושא נס על גבי מוט מעוטר בצלב, מסמל את התחייה ואת ישוע המושיע (יוחנן א, 12). שה רובץ על גבי ספר חתום בשבע חותמות הוא השה באחרית הימים (חזון יוחנן ה, 12).
השה העומד על ההר מסמל את ישוע, ההר מסמל את כנסייתו. ארבעת הנהרות הם ארבעת ספרי הבשורה או ארבעת נהרות גן עדן. שורה של שתים עשרה כבשים מסמלת את שניים עשר השליחים. עדר צאן מסמל את מאמיני ישוע.
השה המסמל את ישוע, לרוב עם הילה בדמות צלב סביב ראשו, כרמז למוצאו האלוהי. הוא יכול לעמוד לבד או מוקף בזר ניצחון. כאשר דמותו של ישוע כרועה הטוב מתלווה לשה, הוא מסמל חוטא שנושע על ידי ישוע (לוקס טו, 4).
ככלל, השה מסמל טוהר, תום וענווה, אך גם את קורבן העולה. הוא עשוי לשמש סמל להסתפקות במועט, לאיפוק ולחסד.
הנחש: מסמל בדרך כלל חכמה, אך הוא גם מסמל את הרוע ואת השטן שפיתה את חוה בגן עדן (בראשית ג, 1). הוא מוצג כמתפתל סביב גזע עץ ומצביע בראשו לעבר התפוח. לעתים הוא מתואר כבעל פני אישה. נחש עם זנבו בפיו היוצר מעגל, מסמל את הנצח.
נחש מושווה לרוע ולמוות בשל הארס שבפיו ויכולתו להכיש בשקט ובמהירות ולגרום למוות. הנחש משיל את עורו מדי שנה ומחדש את נעוריו, וכך הוא מסוגל לפתות תמיד מחדש את תמימי הדרך. נחש מתפתל מסביב לצלב מסמל את ישוע הצלוב, כרמז לסיפור התנ"כי על משה ונחש הנחושת (במדבר כא, 1-9).
נחש מתפתל סביב כדור הארץ ותפוח בפיו מסמל את חטאי האדם, שמרים הבתולה גברה עליהם בהתעברותה ללא חטא. לעתים מתוארת מרים כשהיא עומדת על כדור הארץ ומרוצצת בעקבה את ראש הנחש. קיימת אמונה, שהנחשים נשארים בחוריהם ב-15 באוגוסט, היום שבו נחוג יום עלייתה של מרים לשמיים.
נחש זעיר העולה מתוך גביע הוא סמל ליוחנן הקדוש.
הלוויתן: "הדג הגדול" בסיפורו של יונה הנביא מסמל באמנות ימי הביניים את תחיית המתים. באמנות הנוצרית המוקדמת הוא מסמל גם את ישועת המאמינים. הלוויתן מושווה גם לשטן, המושך את הלא-מאמינים למצולות. יונה תיאר את פנים הלוויתן כ"בטן שאול" (יונה ב, 3) ופיו הפעור תואר לעתים כמלתעות הגיהנום. ככלל, הלוויתן מסמל איפוק והסתרה.
הדרקון: האגדי מופיע פעמים רבות על מסכי האיקונות ובאמנות. לדרקון גוף מכונף, טפרי אריה, כנפי עיט, זנב נחש, והוא נושף אש. בהיותו אלים ודרמטי, הוא מסמל את השטן ואת הרוע. הוא הורג במכת זנבו, או על ידי כך שהוא כורך את עצמו סביב קורבנו. פי השאול מתואר לעתים קרובות בצורת פי דרקון פעור ולוהט, הבולע את נפש המקוללים. כאשר הוא מושפל ומנוצח, כפי שמתארים אותו בציורי המלאך מיכאל או הקדושים גרגוריוס ואחרים, הוא מסמל את הרוע שהקדושים התגברו עליו.
הסוד של הדרקון הוא, שברוע טמון יצר חיות, אור, שממנו ניתן לברוא את העולם. אגדת הדרקון מופיעה כמוטיב מיתי של חיה קדומה, שלאחר הניצחון עליה בראו מבשרה את העולם. מוטיב הדרקון מופיע ביהדות בצורת התנינים הגדולים שאלוהים ברא ביום החמישי.
הדג: ראשי התיבות של המילים היווניות "ישוע המשיח (כריסטוס), בן אלוהים המושיע", מרכיבים את המילה "דג" (ביוונית: איכטיוס ichtios). הדג הוא הסמל העתיק ביותר של ישוע, והנוצרים שנדונו למיתה השתמשו בו כסמל לזהותם, בשעה שהיו עדיין דת נרדפת. זהו מעין סמל סמוי (קריפטוגרמה) של ישוע, ובעיני האחרים לא היה זה אלא עיטור בלבד. לעתים מופיע הדג כסמל לטבילה, שכן המים חיוניים לדג כשם שהטבילה הכרחית לנוצרי שנושע. הדג כסמלו של ישוע מופיע לא אחת על שולחן הסעודה האחרונה. הדג הוא גם סמלו של טוביה, כפי שמתואר בספרים החיצוניים, וגם מסמל פריון ואת שלטונו של אוסיריס על ארץ המתים במיתולוגיה המצרית.
השליחים פטרוס ואנדריי היו דייגים והדייג מסמל את ישוע. הדג הנתפס הוא המאמין, ואילו מכמורת הדייגים היא הכנסייה. הדג בידו של פטרוס זוכה למשמעות משולשת, פטרוס היה דייג, הוא אימץ את הנצרות והיה לשליח הנצרות (דייג אנשים).
הדולפין: שהוא יונק חינני ואוהב חברה, וקרוב למשפחת הלווייתנים, מסמל עוצמה ומהירות, תקומה וישועה. הוא מביא את נשמתו של המנוח לארץ המתים. תיאורו בלוויית עוגן הוא סמל נוסף לגאולה, ומרמז על מתינות ותבונה. דולפין עם קלשון משולש מסמל צליבה.
הדולפין שימש כסמל אצל הנבטים ובתרבות ההלניסטית והרומאית.
ציפורים: בשל יכולת התעופה המופלאה שלהם מסמלות ציפורים את הנפש ואת חיי הרוח, אך כמו חיות אחרות, הן מסמלות גם תכונות אנוש. ציפורים רבות נושאות משמעויות סמליות על פי צורתן או התנהגותן.
היונה: מסמלת את רוח הקודש (יוחנן א, 32). היא מופיעה בטבילת ישוע, בעת ירידת רוח הקודש בחג השבועות ובבשורת הלידה. מאז המאה האחת-עשרה רגילים לתאר יונה מוקפת בהילה דמוית צלב. יונה נושאת במקורה ענף זית (בראשית ח, 11) מסמלת שלום. כסמל הטוהר, היא מוגשת כקורבן עולה בטקסי היטהרות והקדשה בבית המקדש. שבע המתנות של רוח הקודש – "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה" (יש' יא, 2), מסומלות כשבע יונים. שתים עשרה הפירות של רוח הקודש – "אהבה, שמחה ושלום, אורך אפיים, נדיבות, חסד ואמונה, ענווה והצנעת לכת" (אל הגלטיים ה, 22-23) מסומלות כשתים עשרה יונים.
היונה מסמלת גם את נוכחות רוח הקודש בחיי קדושים מסוימים כמו גיאורגיוס הקדוש. היונה נתפסת כמי שמסמלת בחייה פשטות ורגשות צרופים. בשימושה הנפוץ ביותר, היא מסמלת את נפש האדם. כאשר היא נראית עוזבת את גוף האדם – כגון במות הבתולה – או כשהיא מתעופפת מפי הקדושים, היא מסמלת את המוות. יונים מלקטות פירורי לחם, או שותות ממי מעיינות, מסמלות את האוכריסטיה.
היונה הייתה מקודשת לוונוס בימי קדם.
העורב: בעל הנוצות השחורות והקול הגרוני הצורם, המנקר גם בבשר המתים, מתחבר לעתים עם השדים ועם המוות. בהקשר אחר העורב הוא סמל חיובי לקדושים מתבודדים ומביא להם לחם, כדי להחיות את נפשם במדבר. זאת בעקבות הסיפור על אליהו הנביא שאותו הזינו העורבים (מל"א יז, 6).
הטווס: מסמל חיי נצח. מקור המסורת באגדה, שלפיה בשרו כה קשה עד שפגעי הזמן (רקב) לא יוכלו לו. צריחתו מעוררת הפלצות בלילה הושוותה לקריאת הנוצרים לרחמי שמיים. "מאה העיניים" על גבי זנבו המפואר דומות לכנסיה הרואה הכל. ככל שנוצות הטווס מתחדשות, כן עולה תפארתן, בדומה לנפש האדם בעת תחיית המתים. הטווס נחשב לציפור גן העדן בשל יופיו והידורו, העיניים שעל זנבו הם עיני האלוהים.
מצד שני הטווס מסמל גאוותנות.
התרנגול: התרנגול הערני, הקורא בקול עם שחר, מסמל עמידה על המשמר. הוא מתקשר לפטרוס, שהתנגד תחילה לישוע, ואת התעוררותו וחזרתו בתשובה מאוחר יותר. התרנגול מתריע מפני גנבים, מודיע על עלות השחר, מעורר מאמינים לעבודה ולתפילה, ומבשר את בוא היום לאחר חשכת הליל. בהתאם לכך הוא מופיע על שבשבות רוח ועל ראשי מגדלים.
מצד שני מסמל התרנגול גם עודף חשיבות עצמית.
הנשר: מסמל את הנפש החפצה להתרומם אל-על. על פי האגדה, הנשר מתחדש שעה שהוא עף למעגל השמש וכנפיו נחרכות. הוא מחדש בכך את נוצותיו ומטהר את ראייתו המעומעמת, כדי שיחזור לארץ מלא חיות ובכוחות מחודשים. משום כך מסמל הנשר  את התחיה ואת רוח הנצרות. רוחו של יוחנן התרוממה לספירות עליונות בעת שחיבר את ספרי הבשורה ולכן הנשר הוא סמלו. כאשר הנשר משולב בתבנית הכנסייה, הוא מסמל את רוח הבשורה.
הנשר הוא הציפור הגדולה ביותר בשמים ולכן מסמל את השמים, הוא זוהה בימי קדם עם יופיטר ועם מלכות והיה סמלה של האימפריה הרומית.
דבורה: היא סמל השקדנות, היצירתיות והעושר בנצרות, בשל עמלנותה ויכולתה לייצר ולאגור דבש. בתקופה הרומנסקית, דבורים היו סמל לרהיטות הדיבור, כפי שכוורת דבורים היתה סמלה של מטיפים גדולים, כמו ברנרד מקלוורו. הדבורה מסמלת גם את הכנסיה הנוצרית כאחדות ארגונית שחלקיה פועלים בהרמוניה.
השקנאי: מסור במיוחד לצאצאיו. האגדה מספרת על השקנאים הצעירים המנפנפים בכנפיהם בפני הוריהם באלימות כה רבה, עד שאבא שקנאי הורג אותם בכעסו. לנוכח מראה זה, אמא שקנאי משסעת את חזה ומחיה את ילדיה (אפרוחיה) בדם ליבה. מכאן, שהשקנאי מסמל אל קנאי, המעניש את צאצאיו רק כדי שמאוחר יותר יתחרט ויבטיח להם ישועה. הוא גם מזין את האנושות בדמו, רמז ללחם הקודש והיין (תפיסה זו זכתה לתפוצה נרחבת בימי הביניים, בעקבות כתביה המיסטיים של גרטרוד הקדושה, שישוע הופיע בחזיונה בצורת שקנאי). השקנאי מקנן לעתים בראש צלב או נראה במחזה הצליבה, כסמל לכפרת עוונות.
החסידה: מופיעה בתום החורף ומבשרת את בוא האביב, כשם שהבשורה הועברה למרים על בואו הצפוי של ישוע. החסידות מסמלות תכונות נעלות כגון תום לב, כיבוד אב ואם ויראת שמים. אחד המחזות המענגים בבלקן הוא קיני החסידות בכל מקום.
הפניקס: הפניקס היא ציפור אגדית בעלת יופי נדיר, הדומה לנשר אך עם ראש פסיון. הפניקס מסוגלת לחיות מאה שנה, וכאשר היא חשה במותה הקרב, היא בונה מוקד מענפים ריחניים ושורפת את עצמה תוך ליבוי האש בהנפת כנפיה. באפר המדורה לא נותרת אלא תולעת קטנה, המתעוררת כעבור שלושה ימים ומתפתחת לציפור פניקס חדשה. הפניקס הייתה לסמל נפוץ לתחיית ישוע ולנצחון החיים על המוות. מקור המסורת הוא מצרי.




גוף האדם: גוף האדם נברא בצלם האל. תפישה זו מתחזקת בנצרות מכוח הופעתו של ישוע בגוף אנושי. מכאן שנודעת סמליות חשובה לחלקים שונים של גוף האדם.
היד: היד מסמלת שלטון, עוצמה וכוח, וגם את נס הופעת האלוהות בחומר. ברחבי הבלקן ניתן לראות איקונות עם ידיים מכסף וקדושים שיש להם שלוש ידיים. יד היוצאת מבינות לעננים מתארת את נוכחות האל. לעתים היא מחזיקה בחצים או בקרניים, סמל לכוח העליון. קיימות שלוש גרסאות: שלוש אצבעות ישרות המצביעות למטה מרמזות על השילוש הקדוש ועל מתן ברכה. יד פתוחה בתוך הילה בצורת צלב מרמזת על הברכה שניתנה על ידי אלוהים בורא העולם. כאשר יד סגורה מחזיקה בגופים קטנים, הם מייצגים את נשמות הצדיקים. ידיים שלובות מרמזות על איחוד, כגון טקס הנישואין, אצבע מורמת לפני הפה מצביעה על נדר השתיקה.
הלב: הלב הוא סמל לאהבת אמת, צדק, הבנה וחסד, לאושר ולשמחה כמו גם לצער. הלב ידוע כאיבר המפתח בגוף האדם. הסמל למסירות של ה"לב הקדוש" הוא לב בוער, שעליו צלב ומסביב עטרת קוצים. כאטריבוט, הלב הבוער מצביע, בדרך כלל, על להט דתי, בעוד שהלב המנוקב מצביע על חרטה וחזרה למוטב.
דם: הדם הוא סמל לקורבן. לעתים הוא נובע מצידו של ישוע בתיאורי הצליבה, ונאסף בגביעים המוחזקים בידי מלאכים. בקורבן האוכריסטיה של ישוע במיסה, היין האדום הוא סמל לדמו של ישוע, בדומה לסעודה האחרונה (מתי כו, 28).
השלד: השלד מסמל את המוות. השלד מחזיק לא אחת חרמש שבו הוא קוצר את החיים ושעון חול למדידת הזמן החולף.
הגולגולת: הגולגולת מזכירה את המוות ואת טבעם של החיים, שהם בני חלוף. הגולגולת היא אטריבוט של המתבודדים והקדושים בעלי התשובה, אשר מקדישים עצמם לחיי הגות וטוהר. הגולגולת מסמלת את התגברות הקדושים על המוות.
הגולגולת בבסיס הצלב בתיאורי הצליבה מזכירה את "מקום הצליבה" (יוח' יט, 17) לפי המסורת הנוצרית, בעת הצליבה נטפה טיפה מדמו של ישוע על גולגלתו של אדם הראשון והוא חי לרגע, וכך שוחררו המאמינים בו מהחטא הקדמון ומכבלי המוות.
העין: העין מסמלת את עינו הפקוחה של אלוהים, הרבה פעמים ניתן לראות אותה בתוך משולש. העין היא המקום היחיד שדרכו חודר אור לגוף האנושי. בדרשת ההר נאמר "נר הגוף העין ואם עינך תמימה כל גופך יאור" (מתי ז, 22). מהצד השני העין יכולה להביא לחורבן האדם על ידי חמדנות. עין היא סמל עתיק ביותר ומופיעה במצרים כעינו של הורוס.

חפצים דוממים וגרמי טבע
האש: האש היא סמל ללהט דתי ולמוות על קידוש האמונה. להבות ולשונות אש שהופיעו מעל ראשי השליחים בחג השבועות, בחדר הסעודה האחרונה, סימלו את נוכחות רוח הקודש (מעה"ש ב, 3). יוחנן המטביל אמר שהוא מטביל במים, אבל שאחריו יבוא גדול יותר (ישוע) שיטביל באש.
אבנים יקרות: אבנים יקרות מזכירות את התכונות העשירות והמעולות של הנצרות וההבטחה לגאולה, בשל ערכן. לעיתים יש לצבע האבן משמעות מיוחד כמו אבן האודם המסמלת את ישוע. אבנים יקרות מופיעות בחושן של הכוהן הגדול בבית המקדש.
קשת בענן: הקשת בענן היא סמל לאחדות, שכן היא הופיעה בשמים לאחר המבול כדי להבטיח לנוח את חסדו של האל. הקשת מסמלת באופן כללי את סליחת האלוהים על חטאי האדם. באמנות משמשת הקשת בענן כסמל לכס האלוהים וישוע מתואר יושב עליה (חזון יוחנן ב, 3).
סלעים: סלעים מסמלים את האלוהות וכן יציבות, חוזק ועמידה איתנה. סלעים מסמלים את פטרוס – סלע. הסלע הוא הבסיס האיתן שעליו נבנית האמונה.
מזרקה: המזרקה היא סמל לישועה ו"מקור חיים". לא אחת המזרקה מופיעה בתיאורי גן עדן. בנוסף לתפקידה כמקור מים וחיים היא גם מסמלת טבילה, לידה מחדש ותכונות הקשורות לטוהר. פעמים רבות מופיעות מזרקות בציורי הבלקן בהקשר לפולחן הכוח המרפא של המים, שהתחיל בביזנטיון במאה החמישית והיה קשור למעיינות מרפא חמים.
אונייה: האונייה היא סמל לכנסיה. לא פעם מתוארים ישוע או פטרוס אוחזים בהגה. בהקשר זה, נוהגים לומר כי "העולם הוא אוקינוס רחב ידיים, שבו הכנסייה, כדוגמת האונייה, נאבקת בגלים אך אינה טובעת". יש המשווים את המתפללים היושבים בין שדרות עמודי הכנסייה למלחים באוניה, החותרים במשוטים לנמל מבטחים, ההשוואה נמשכת גם לאולם התווך של הכנסייה. המילה nave – אולם התווך – מקורה במילה הלטינית navis שפרושה אונייה. כאיזכור לברית הישנה, האונייה מסמלת את תיבת נוח.
הירח: הירח מסמל את חלוף הזמן והחיים. צבעו הוא צבע הכסף. הירח מופיע כאטריבוט למרים (חזון יוחנן יב, 1). סהרון לבד הוא סמל נפוץ של מרים, והוא מופיע מתחת לרגליה כדי לרמז על נצחיותה. בתמונות של ההתעברות ללא חטא עומדת מרים על סהרון. בתמונות של שמש וירח, ישוע מסומל על ידי השמש ומרים – על ידי הירח. כאשר השמש והירח מופיעים בשמיים בתמונות הצליבה, הם מרמזים על צערם של כל תושבי תבל.
הכוורת: הכוורת מסמלת את הדבורים הפועלות יחדיו, כל אחת לפי יכולתה, למען הנחיל והכוורת כולה. היא מבטאת, על כן, ארגון וסדר הקיים בין בני אדם כשהם פועלים לטובת הכלל. סמל זה, שהוא מאוחר יחסית, מבטא יותר מכל את מטרות הכנסייה. יש והכוורת מסמלת את כוח הדיבור והשכנוע. הכוורת היא סמלו של יוחנן כריזוסטומוס – פה זהב, אחד משלושת התיאולוגים החשובים של הכנסייה האורתודוקסית שחי במאה הרביעית.
ספר: הספר מסמל למדנות וחוכמה וכן את הקשר לאישיות ידועה במסורת. באזור הבלקן, אישיות זו היא פעמים רבות סנט קלמנט מאוכריד, שהתחיל את הכתב הקירילי. ספר פתוח עם האותיות אלפא ואומגה מסמל את ישוע. ספר סגור רומז על סודיות, ואילו ספר פתוח מסמל הפצת ידע.
ביצת יען: מסמלת את עינו הפקוחה של האלוהים. לפי האגדה, היען האב שומר תמיד עין פקוחה על הביצים בחול. את ביצי היען נוהגים לתלות מהתקרה בזמני חג.
ביצה: הביצה מסמלת את הנס של ישוע, מכיוון שהיא דומם הנראה כמו אבן שמתוכו יוצאים חיים. הביצה משמשת כחומר בציורי האיקונות. הלבן והצהוב שבה מסמלים טוהר ואלוהות.
מטה: המטה הוא סמל לצליינים וכן למתבודדים. בנוסף לשימושו המעשי, רומז המטה על כך שהתגשמותו של ישוע הייתה בעצם מסע צליינות ממושך. מטה פלאי מופיע אצל משה ומשמש אותו לעשיית ניסים. הוא פורח בפריחת שקד, מסמל את התחייה. המטות הופיעו בכל תרבויות ימי קדם והיו קשורים לשלטון ולקסמים.
מטה הבישוף כשהוא מעוטר, מזכיר מקל רועים. הוא מוחזק בידי הבישופים ומסמל את תפקידם כרועים הרוחניים של קהילתם. לחלקי המטה השונים ניתנו מובנים מוגדרים: הקצה חד ומחודד כדי להמריץ את העצלים. המטה הישר הוא סמל לשלטון אמין, בעוד שהראש המכופף מיועד למשיכת נשמות המאמינים לדרכו של האל. מסיבה זו נושאים את המטה כשראשו מופנה כלפי חוץ. המטה של ראש מנזר יכול להיות מעוטר בדגלון לבן. ככלל המטה מייצג סמכות, רחמים ותיקון מידות.
חרב ומאזניים: החרב והמאזניים הם סמל לצדק ואטריבוטים של מיכאל הקדוש. ברחבי הבלקן ניתן למצוא תמונות רבות של מיכאל, מלאך האור, מחזיק ביד אחת מאזניים וביד השנייה חרב. החרב מופיעה גם במאבקו של מיכאל בשטן. החרב מסמלת את היכולת להבדיל בין טוב לרע. המאזניים מסמלים את משפט הנשמות ביום הדין ומופיעים בתמונות יום הדין.
הגלגל: כמעגל בלתי נגמר, הגלגל הוא סמל לכוח עליון. אופני אש משמשים בסיס לכס האלוהים, כמתואר בחזון יחזקאל. בימי הביניים נהגו לגלגל אותם במורד הגבעות בחגיגות אמצע הקיץ. גלגל המזלות, לעומת זאת, משמש אלגוריה לאופי החולף של החיים ולתהפוכות הגורל. גלגל זה מראה את חוסר התועלת שבחיפוש אחרי הבלי העולם וצבירת רכוש.

גיאומטריה וסמלים מופשטים
העיגול: הכדור, הדיסק או הטבעת הם סמלים לנצחיות ולאלוהות, וזאת בשל הסימטריה והאיזון הבלתי משתנה. כסמל לאלוהות, העיגול הוא רמז לשלמות האל, לכוחו הבלתי פוסק והנצחי. העיגול הוא אחד. שלושה עיגולים שלובים זה בזה הם סמל לשילוש הקדוש, שהוא אחד.
הצלב: הצלב הוא הסמל האוניברסלי של ישוע והנצרות. עבור הנוצרי, הוא מסמל את האמונה הנוצרית הצרופה, את הישועה ואת השחרור מכבלי המוות. הבישוף אוגוסט ינוס, מגדולי אבות הכנסייה (354 – 430) מעיד: "הצלב, שהיה אות לביזיון ולעינוי פושעים, מעטר עתה את מצחם של קיסרים. אם ה' העניק כבוד כה גדול למכשיר העינויים, מה גדול הכבוד שהוא יעניק באמצעותו למשרתי האל?"
הצלב מופיע בבלקן כבר לפני ששת אלפים שנה בציורי קיר וחריתות של הקדמונים. הוא מייצג בעצם שילוב של ניגודים: החיובי (או האנכי) עם השלילי (או האופקי), החיים עם המוות, הרוחני (האנכי) עם הגשמי (האופקי).
ניתן לראות את הצלב בכל רחבי העולם הנוצרי, החל מעיטורי מזבח מעובדים ומשובצים באבנים יקרות ועד לסמלי הצליבה הפשוטים לאורך דרכים, בצלבי אבן נאים בכיכרות השוק ובתכנית הבסיסית של הכנסיות. לעתים מושווה הצלב לעץ גן העדן או לעץ החיים, במיוחד בכנסייה האורתודוקסית.
צלב הטאו: צלב של הברית הישנה, מבוסס על האות היוונית טאו (T). לפי האגדה, בצורה זו השתמשו בני ישראל לסימון מזוזותיהם בדם בחג הפסח. מאמינים שמשה הרים את נחש הנחושת על מוט בצורה של צלב תאו. גרסה שונה של צלב זה, המכונה לפעמים ה"אנח המצרי", הוא צלב בעל לולאה בחלקו העליון. הנוצרים הקופטים החיים במצרים השתמשו בו לעתים קרובות והאמינו שיש בו כוח מגן מיוחד.
הצלב המזרחי: זהו צלב שבבסיסו עוד קרש אלכסוני, רמז למשען רגליו של ישוע. לפי הכנסייה המזרחית, ישוע נצלב כשרגליו צמודות ולא שלובות, ולכן צלב זה.


 
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו