הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הקדמות ספר פטרה - טיולים לרחבי העולם

הקדמות אלו נלקחו מתוך הספר "הפלא השביעי - טיולי תרבות ורוח למצרים ופטרה"
והם כוללים הסברים על הנבטים, הערבים, וסוד המדבר
לגבי ביקור בפטרה והאתרים הספציפיים ומשמעותם - ראו הספר - לחצו כאן



הקדמה
הכיבושים של אלכסנדר מוקדון בישרו תקופה חדשה בהיסטוריה והתרבות של העולם, התקופה ההלנית. התרבות היוונית התפשטה ברחבי העולם, שמה שזה אומר הוא כינון ערים שבהם יש אזרחים חופשיים והם חלק מרשת מסחר וכלכלה עולמית המבוססת על שימוש בכסף במקום סחורות חליפין, חברה אזרחית במקום דתית.
עד תקופתו של אלכסנדר אנשים ברובם גרו בכפרים, גידלו את מזונם העיקרי בעצמם, עסקו בסחר חליפין ובחקלאות, הסתמכו על מבנה המשפחה והשבט, היו חלק מדת ומדינה תיאוקרטית, ללא השכלה וידיעת קרוא וכתוב. 
מהתקופה ההלנית יש הרבה יותר אנשים הגרים בערים שנקראות פוליס, המבנה השבטי נשבר, המעמד של הכהונה נחלש ובמקום זאת עולה ההשכלה, יותר ויותר אנשים חושבים בעצמם, מה שחשוב אם יש לך מקצוע והשתייכות לגילדה או קבוצה חברתית. את האוכל קונים בכסף ומה שקובע זה התמחות וביקוש, היבוא והיצוא של מזונות (בעיקר חיטה) מתגבר, המסחר הבינלאומי פורח, באופן כללי יש יותר עושר ואפשרויות, וזה מביא לביקוש למוצרי מותרות.
אם ננסה לפרוט זאת לדוגמאות הרי שבתקופה ההלנית יכולת להיות בונה פסיפסים ולעבור ממקום למקום, מארץ לארץ, בכל מקום למצוא עבודה ולא להיות קשור למלך או מקדש. ומן הצד השני אדם יכל לגדל כותנה (או כל מוצר אחר), למכור את התוצרת בכסף לקנות אוכל וכלים שהוא לא יכול ליצר בעצמו, כשחלק מגיע ממקומות רחוקים, החיים בעיר כללו תיאטרון, פילוסופיה, מדע, רפואה והגיינה, זכויות וחובות אזרחיות, במקום פולחן דתי, ובאופן כללי היה יותר דגש על האידווידואל.
השינוי הזה, שלא היה כמוהו לפני כן, סחף אחריו את כל המזרח התיכון, ובמיוחד את מצרים שנשלטה על ידי השושלת התלמית והפכה להיות למדינה הלנית. מצרים נפתחה לעולם (המדינה התלמית כללה גם חלקים מיוון ותורכיה), ערים הוקמו, מוסדות השכלה כגון הספריה באלכסנדריה נוסדו, מצרים החל ליצא תבואה והפכה להיות המקום שממנו עברו מוצרי המותרות, ובמיוחד תבלינים, בשמים, מור ולבונה, שנהב וקטורות, אל כל רחבי הים התיכון,
על רקע זה מתרחשת עליית הנבטים, שבט בדואי שחי במדבר והפך להיות האימפריה הכלכלית הגדולה והעשירה ביותר בעולם העתיק. אבל לפני שניכנס למסתורין הנבטי, כמה מילות רקע כלליות.

הופעת הערבים
ערבים מופיעים לראשונה במזרח התיכון באמצע המאה התשיעית לפנה”ס. זהו עם שמי או יותר נכון לומר שבטים שמיים, שהגיעו לאזור בזמן נדידות העמים הגדולות של האלף השני לפנה"ס. הדימוי של בדואי שנמצא במדבר מאז ומעולם איננו נכון, ראשית דבר המדבר לא היה מדבר עד לפני 6000 שנה. שנה (אז החל השלב האחרון בהתייבשות הסהרה וחצי האי ערב לאחר תקופת הקרח), ושנית התרבות הבדואית המבוססת על יכולותיו של הגמל להתקיים ללא מים לא התפתחה לפני האלף השני לפנה"ס, זמן ביות הגמל.
המקורות המקראיים והאשורים מזכירים שבטי רועים יושבי אוהלים בצפון חצי האי ערב ובמדבריות סוריה ועבר הירדן, החל מאמצע המאה השמינית לפנה”ס יש תעודות אשוריות המתארות את הערבים ועושרם הרב, מסעות המלחמה נגדם, השלל הכבד, כמו גם את קשרי הסחר המוצלחים. ביות הגמל בסוף האלף השני לפנה"ס, אפשר מסעות למרחקים גדולים וקיצור הדרך בין מסופוטמיה למצרים, שני המרכזים החשובים ביותר של העולם העתיק.
בימי מלכי אשור אסרחדון ואשורבניפל 681-633 לפנה”ס, הצליחו האשורים לכבוש את מצרים והאימפריה האשורית הגיעה לשיא התפשטותה. אולם מיד אחר כך החלה שקיעתה ובבל ומדי (פרס) מרדו בה והחליפו אותה. מצרים התערבה במלחמות בין אשור לבבל לצד אשור, יאשיהו מלך יהודה ניסה לעצור את המצרים בשנת 609 לפנה”ס, ומצא את מותו בקרב מגידו נגד פרעה נכה. מלכי יהודה האחרונים יהויקים וצדקיהו הסתבכו במרידות נגד בבל שבסופם ירושלים נכבשה והעם היהודי יצא לגלות.
חורבן יהודה הביא את האדומים מאזור דרום ירדן, לעזוב את אזורי הר שעיר ופטרה, להתיישב באזורי דרום הר חברון ושפלת יהודה. שבטי הערבים מנצלים מצב זה ופולשים אל החלל שנוצר.
במאות השישית והחמישית לפנה”ס מתחזק מעמד הערבים בנגב, באדום ובסיני, כעדותו של הרודוטוס. כמביזס מלך פרס, כובש מצרים, כרת ברית עם הערבים שסיפקו מים לצבאו בדרכו לכיבוש מצרים, תוך גיוס כל הגמלים שהיו ברשותם, בדומה למעשהו של אסרחדון. הייתה לברית זו וודאי גם משמעות כלכלית. הרודוטוס מכנה את הערבים "ידידים לפרסים". על רקע זה מופיעים הנבטים על במת ההיסטוריה במאה הרביעית לפנה”ס, ויש הטוענים שעוד קודם לכן.

הגמל.
הגמל מבוית באלף השני לפנה”ס, ומופיע במדבריות ערב כמוביל סחורות. לפני ביות הגמל היו הולכים בשיירות חמורים מעיראק דרך הקשת הפורייה עד מצריים, עם התחלת השימוש בגמל החלו שיירות גמלים לחצות את המדבר בדרך קצרה יותר. הראשונים שמשתמשים בשיירות גמלים הם המדיינים (הם כנראה לקחו את יוסף מהבור למצרים). מקור הגמל הוא בצפון אפריקה, הוא מופיע בציורים במצרים כבר באלף השלישי לפנה”ס, אך ייתכן שלא שימש כבהמת עבודה עדיין.
הגמל מותאם מאד לחיים במדבר, הוא מסוגל לאכול מה שעז וכבשה לא יכולים לאכול, כולל קוצים. הוא מסוגל ללכת בחולות כי יש לו רגליים עם כפות רגליים רחבות. והכי חשוב הוא מותאם מאד לאי שתיית מים. הגמל יכול לאבד רבע ממשקל גופו, לאגור מים בכיסים בקיבה, להפוך שומנים בדבשת שלו למים, לשתות יותר משמונים ליטר כשהוא צמא, מתוך זה עשרים ליטר בדקה הראשונה. בקיץ הוא יכול להתקיים חמישה ימים ללא מים, בחורף עד חמישים. הוא מסוגל לשנות את טמפרטורת גופו ב12 מעלות ועל ידי כך להימנע מאיבוד נוזלים.
הגמל הוא גם חיית מלחמה, היו גזעים מיוחדים של גמלים שהושבחו וגודלו למלחמה. הערבים היו רוכבים שניים על כל גמל, אחד מכוון אותו והשני יושב אחריו משתמש בכידון או בחץ וקשת, לידם היה רץ לפעמים סוס ששימש כבהמת רכיבה משנית לאחד מהשניים. השימוש בגמל הביא לערבים את ניצחונותיהם המפוארים ביותר, כנראה גם שסוסים חוששים באופן אינסטינקטיבי מגמלים.
השיירות של הנבטים במדבר היו מבוססות על גמלים.

מי היו הנבטים?
הנבטים היו שבט בדואי שהפך להיות אימפריה חובקת עולם.
הכול מתחיל מחיפוש אחר המים. הנבטים רעו את עדריהם ברחבי המדבר, כמו שעושים כל שבטי הבדואים האחרים מימים ימימה. אלא שהם חשבו אחרת מהאחרים. חלק ממערך התכונות שלהם היה קשור ליוזמה והמצאה, חשיבה מחוץ לקופסה. במקום לנדוד אל מקורות המים ולהיאבק עליהם עם השבטים האחרים, עשו הנבטים משהו שאף אחד לא חשב עליו ולא עשה לפניהם, הם ייצרו מקורות מים בעצמם. מדוע צריך לעשות מסע ארוך אל המים אם אפשר להביא את המים אליך? למעשה השם נבטים משמעו: "חופרי הבארות".
בעזרת ידע הידרולוגי והנדסי מתקדם ידעו הנבטים איך לחפור ולמלא בורות מים שיהיו מוכנים עבורם לעת צורך, המדבר הוא יבש, אך פעם בכמה שנים יורד גשם משמעותי, וזה מספיק. במעשה החפירה ויצירת בורות המים הראו הנבטים את כוחם בהמצאה ויוזמה, הדרך שבה הנבטים היו חופרים את בורות המים שלהם הייתה לחפור בור צר בגובה פני השטח ולהרחיב את הבור ככל שיורדים למטה, בצורת פעמון, עד שהיו מגיעים בתחתית לקוטר של 30 מטר. את הבורות היו חוצבים בשיטה מיוחדת של חציבה אלכסונית, בכדי שיוכלו להחזיק את הטיח שהיה מדפן את הדפנות ומונע חלחול המים.
מערכות המים של הנבטים הם הישגם הגדול ביותר. הם פיתחו שיטה לאסוף מי גשמים בעזרת תעלות, צינורות, ובורות תת קרקעיים ונגר עילי, הם פיתחו בטון אטים למים חזק ביותר, חלקו קיים עד היום. הם העבירו מים בסיפונים של קרמיקה, ופיתחו מערכות סכרים.
את הבורות שחפרו הם ידעו להסתיר בצורה כזו שיהיו גלויים רק להם. יכולת לעבור על פניהם בלי להבחין בהם.
בדרך כלל השבטים האחרים היו נודדים ממקור מים אחד לאחר בצורה מעגלית (כשהמרעה באזור מסוים נגמר עברו עם העדרים לאזור אחר). תודות לבורות המים שהם הכינו מראש, וכנראה גם יכולת ניווט יוצאת דופן, יכלו הנבטים לנדוד לאן שהם רוצים ברחבי המדבר. וכך הם לא היו כבולים לטריטוריה, ויכלו לנוע באופן חופשי מקצה אחד של חצי האי ערב, שם הם פגשו את התרבויות העתיקות של תימן, עד לקצה השני שם הם פגשו את מצרים התלמית והממלכה הסלווקית.
ברגע כלשהו הם ניסו את מזלם בהעברת סחורות ממקום למקום תמורת תשלום, שהרי לא היו מקובעים במחשבתם לצורת פרנסה כזו או אחרת. עם כיבושיו של אלכסנדר מוקדון והיווצרות התרבות ההלנית נוצרו הזדמנויות סחר רבות. היכולת לנדוד ממקום למקום  במרחבי המדבר בהסתמך על בורות מים שהם הכינו מראש, אפשרה להם להעביר סחורות מתימן ועומאן אל רחבי המזרח התיכון, הסחורות המבוקשות היו בשמים ותבלינים, מור ולבונה עבור המקדשים,
בתקופה ההלניסטית החל ביקוש רב למוצרי המזרח ובמיוחד לקטורות, מור ולבונה, בשמים ותבלינים. הנבטים, שראו כי טוב, הפכו מרועים לסוחרים. הם היחידים שיכלו לנוע במדבר על פני מרחקים גדולים עם שיירות, היו להם דרכי שיירות בלעדיים שהסתמכו על בורות המים שהם הכינו מראש ושרק הם ידעו את מיקומם, המסחר המשגשג התרכז יותר ויותר בידיים שלהם, עד ששהם הפכו למונופול השולט על הסחר מתימן, עומאן, וגם הודו והמזרח, ובמיוחד על שוק המור והלבונה.  
הנבטים אהבו ללמוד, וידעו לשנות את אורחות חייהם לפי הצורך, הם השתלבו במרחב הקוסמופוליטי של אותה תקופה, בעקבות המגע שלהם עם העולם ההלניסטי הם אימצו את האומנויות יווניות, בין אם זה אדריכלות, קדרות, או הכתב הארמי. דרך האימוץ של הנבטים לא הייתה הדרגתית, בשלבים, אלא בבת אחת. במקרה של הבנייה, למשל, זה כאילו שהם התאספו יום בהיר אחד יחדיו והחליטו שמיום זה והלאה הם יגורו בבתי אבן ולא באוהלים, ואת הבתים יבנו בסגנון ההלני.
האימוץ והלימוד שלהם לא היה נוקשה, הם לקחו את האדריכלות היוונית ונתנו לה פירוש משלהם, שלא כבול לחוקי הפרופורציה הקלאסיים. כך גם הם עשו עם הקדרות, מעם שלא יצר כדי חרס הם החלו באחת לייצר כדי חרס באיכות מופלאה, שלא נראתה עד אז ושלא קמו לה מתחרים עד היום (בשנת 100 לפנה"ס הנבטים מתחילים פתאום ליצר קדרות בדמות קליפת ביצה, יש חושבים שהם למדו זאת בסין).
מעם שלא בנה בתים אלא גר באוהלים, הם הפכו לבנאים הטובים ביותר של העולם העתיק, מבדואים רועים עיזים הם הפכו לחקלאים שמסוגלים לגדל גפנים וזיתים במדבר (לדוגמא עבדת בנגב), מאנשים שנשבעו לא לשתות יין, הם הופכים לספקי היין של הצבא הרומי המוצב בפרובינקיה ערביה.
אומר דיודורוס: "יש להם חוק לא לזרוע תבואה ולא לנטוע צמחים נותני פרי, לא להשתמש ביין ולא לבנות בית. חוק זה הם שומרים מפני שלפי דעתם אלו שיש להם את הדברים הללו יכולים להיות נשלטים על ידי אנשים עם כוח ולהיות מצווים להם מפני רצונם בדברים אלו. כמה מהם יש להם גמלים, כמה כבשים, שהם רועים אותם במדבר".
הנבטים  עשו הרבה דברים שהיו מנוגדים לאופי הבדואי. ויחד עם זאת שמרו את שאיפתם העזה לחופש בכל מחיר, את רוח נדודיהם וכוח לחימתם, את הכרת המדבר שלהם.
במגעיהם עם היוונים ועם העמים האחרים שבאותה תקופה, ובראשם כמובן היהודים של הורדוס והחשמונאים, הם שמרו על חירותם, גם במחיר מלחמות רבות שבהם לרוב הייתה ידם על העליונה.
רושם הירונימוס, ממלווי של אלכסנדר מוקדון (312לפנהס) על הנבטים כך:
"יש שבטים ערביים רבים הרועים במדבר, אולם הנבטים עולים על כולם בעושרם, גם אם אין מספרם עולה על עשרת אלפים נפש. מפני שרבים מהם רגילים להוליך אל הים לבונה ומור וכן תבלינים יקרים ביותר שאותם הם מביאים מן הארץ המכונה ערב המבורכת…. הם תאבי חירות מאין כמותם, וכאשר מתקרב כוח אויב גדול הם מוצאים מפלט במדבר המשמש להם מבצר. כי המדבר אין בו מים, ואין אחרים מלבדם היכולים לעבור בו, על שום שהכינו בורות מים תת קרקעיים מצופים טיח, ולכן להם לבדם הוא מקנה ביטחון. מאחר שהאדמה שם חרסיתית במקומות אחדים, ובמקומות אחרים היא עשויה אבנים רכות, הם חופרים בה מחפורות גדולות, שאת פיהן הם עושים קטנים ביותר. אולם ככל שהם מעמיקים הם מגדילים את רוחבם. עד שבסופו של דבר אורכו של כל צד מגיע לכדי שלושים מטר. לאחר שהם ממלאים את הבורות האלה במי גשם, הם מטשטשים את עקבות החפירה ומותירים סימנים הידועים להם בלבד, ואין אחרים יכולים להבחין בהם. את צאנם ועדריהם הם משקים בימים לסירוגין, כך שאם יאלצו להימלט למקומות חסרי מים לא ימותו בצמא".
 
היסטוריה קדומה של הנבטים
האזכורים הראשונים של השם נבטים הם מקורות אשוריים מהמאה ה-7 לפנה”ס. באותה תקופה ישבו באזור פטרה אדומים. עם נפילת ממלכת יהודה לבבל עברו האדומים לשפלת יהודה ודרום הר חברון ולאזור הרי אדום פלשו שבטי בדואים וביניהם הנבטים. הם מופיעים לראשונה בהיסטוריה בתקופת הממלכות ההלניות שלאחר אלכסנדר מוקדון. כנראה שאז הם התחילו לעסוק באופן רציני במסחר עולמי.
כותב דיודורוס: "באזור ללא מים, כפי שהוא נקרא, הם חפרו בארות במרחקים נוחים ושמרו את הידע שלהם מאנשים מכל האומות, וכך הם נסוגים בגופם לאזור הזה להימלט מסכנה, ופני שרק הם יודעים על המקומות של המים המוחבאים ואיך להשתמש בהם, יש להם מספיק מים למחייתם..."
לפי המקורות היוונים אנו יודעים על כמה מלחמות בין מצביאים סלווקים לבין הנבטים. הבירה הראשונה של הנבטים הייתה כנראה סלע המקראית שבצפון הרי אדום.
ב312 לפנה”ס אנטיגונס השליט הסלווקי של סוריה מנסה לשדוד את הנבטים הגרים באדום, הם משחדים אותו במתנות יקרות. לאחר קרב קצר עם שליחו.
במאה השנייה מתחילים הנבטים להתפשט למואב ולנגב ולהתנגש עם הממלכה המכבית יהודית. ספר המכבים מזכיר את ארטס הראשון, ויוספוס פלוויוס מזכיר את שמות המלכים שלהם ומתחיל באחד בשם מליכוס
בסוף המאה השניה לפנה"ס יש התנגשות גלויה בין אלכסנדר ינאי והנבטים שבהם היהודים יוצאים וידם על העליונה, אבל לנבטים קם לוחם וכובש גדול בשם עבדת הראשון (86-96 לפנה"ס), הוא מצליח לנצח את אלכסנדר ליד גדרה, טומן לו מארב מוצלח שממנו הוא בקושי הצליח להימלט. לאחר מכן מגן בהצלחה על האימפריה מפני מסע מלחמה של היוונים, בקרב המכריע עם הסלווקים הוא נהרג (וגם המלך היווני אנטיוכוס השביעי) אבל הנבטים מנצחים, לאחר מותו הוא מועלה לדרגת אל ונקבר בעובדת שבנגב שהוקמה לכבודו מחדש.
אחרי איש המלחמה (יהודה המכבי של הנבטים) בא איש השלום, הבונה הגדול ארטס השלישי. כבר ב85 לפנה"ס קוראים לו התושבים של דמשק ולבוא ולשלוט עליהם, וכך הוא בא במגע עם התרבות ההלנית, הוא זה שהחל לבנות בפטרה, בנייה שהגיעה לשיא בזמנו של ארטס הרביעי (אוהב עמו). אלא שבשנת 72 לפנה"ס המלך הארמני טגרתס משתלט על דמשק והנבטים עוברים דרומה.
כותב יוספוס פלוויוס במלחמות היהודים: "ואחרי הדברים האלה הביאו אנשי דמשק משנאתם לתלמי את חרתת הערבי אל ארצם והמליכוהו על חילת סוריה. הוא עלה על יהודה והכה את אלכסנדרוס במלחמה. אבל כרת עמו ברית שלום ועזב את הארץ".
ארטס השלישי מאמץ שם יווני – אוהב יוונים ואת התרבות ההלנית, מטביע מטבעות שמכילים 97% כסף ושווים בערכם למטבעות רומאים. הוא מתחיל לבנות בקנה מידה גדול בפטרה, אגרה ומדינה סלע, וכן בונה בירה חדשה בבוצרה וערים נוספות כמו חומיימה. מתפתח סגנון אדריכלי נבטי ייחודי, שאין לו התפתחות אורגנית, אלא הוא מופיע יש מאין. בתחילה בונים מבני ציבור ובעיקר קברים ומקדשים, פטרה היא עיר מתים וגם מרכז אדמיניסרטיבי ודתי יותר מאשר היא עיר מגורים וגם סמל, החזנה נבנית להרשים את אלו שנכנסים לפטרה, נבטים וגם זרים.
הנבטים משתלבים בכלכלה העולמית המתפתחת ומפתחים מונופול על סחר הקטורות, בשמים ותבלינים אל האימפריה הרומית הרעבה למוצרי מותרות
ארטס מוסיף לאמצעי התחבורה והלוחמה של הנבטים את הסוס אל הגמל. מכאן והלאה הנבטים מגדלים עדרי סוסים לשירות ביחידות פרשים והכלאת סוסים נהיית בעלת תפקיד חשוב הממלכה. עם הזמן מתפתח גידול וטיפוח זן מיוחד של סוסים שנקרא ה"סוס הערבי, שנהיה סוס המרוצים הטוב ביותר בהיסטוריה, הרומאים היו משוגעים על מרוצי מרכבות, והסוסים הערביים היו שווים כסף רב.
ובינתיים ביהודה, לאחר מותה של שלומציון המלכה – 67 לפנה"ס, מתחיל קרב ירושה בין בניה – אריסטובלוס והורקנוס שבסופו של דבר מביאה תחת שלטון של הרומאים. הנבטים מתערבים ותומכים בצד המנצח, הורקנוס השני, ומגיעים לברית שלום עם הרומאים.
לאחר ארטס השלישי שולט מליכוס ה-1 בשנים 59-30 לפנה”ס. בתקופתו מתפתח גידול הסוסים הערבים, הוא שולח 2000 פרשי סוסים לעזור ליוליוס קיסר.
המלכים הנבטים מלכו בזכות הצבעה כללית, ובמשך זמן רב. לפי סטראבו המלכים דאגו לעניינים הדתיים והחברתיים של נתיניהם. בזמן זה יש עדיין ישות מדינית חצי עצמאית במצרים שנקראת הממלכה התלמית. לנבטים יחסים קרובים וחשובים איתם. ובמיוחד עם המלכה האחרונה שלהם קליאופטרה שמולכת עד שנת 30 לפנה"ס.
הזמנים שבהם פטרה נבנתה, זכתה בעצמאות והפכה למעצמה כלכלית עולמית הם מ86 לפנה”ס, זמן שלטונו של  ארטס (חרתת) השלישי, ועד ל106 לספירה, זמן שלטונו של המלך הנבטי הגדול האחרון רבאל השני, שלאחריו עובר המרכז לבוצרה. בתקופה זו השליט והבנאי הגדול הראשון הוא ארטס השלישי. בתקופה הרומית עולה לשלטון שליט בנאי גדול עוד יותר בשם ארטס הרביעי – אוהב עמו, שזמן שלטונו מקביל להורדוס ואוגוסטוס קיסר. אבל על כך בהמשך.
 
אלוהות נשית - אימא אדמה
לפי דעתי, וככל שאני מתעמק בזה יותר זה עושה יותר שכל, פטרה הייתה מרכז פולחן לאימא אדמה, האלוהות הנשית. הסמל של האלה היה סלע (כמו האה סיבל ברומא), ולכן הקברים (או המקדשים) חצובים בסלע.
הכניסה לפטרה היא דרך קניון צר שהוא כמו תעלת לידה, כשמתקרבים לסופו ישנו מחזה מופלא של התגלות בניין החזנה מבעד לפתח הצר, מה שמתגלה הוא שני העמודים הצפוניים של הבניין ומעליהם שני העמודים של הקומה השנייה, ומעליהם תחילתו של הגג הכרכובי ועליו פסל של נשר, המעבר בנקיק הוא כמו מעבר ברחם, תהליך של לידה, והבניין המתגלה מואר בקצהו משקף את הפתח הצר שדרכו הוא מתגלה, שני העמודים מתאימים במדויק לנקיק שנראה כמו ווגינה נשית בחלקו התחתון, בחלק העליון של הנקיק, היכן שהנשר, ישנה התרחבות של הפתח כלפי שמאל, המשקפת את פרישת כנפי הנשר, ולאחר מכן הצרה של הנקיק עד סגירה.
החלק העליון של החזנה מוקדש לאלוהיות הנשיות, באמצע יש את איסיס המצרית, ומצדדיה אמזונות ואלות ניצחון. הכניסה לפטרה היא כמו לידה לעולם אחר, עולם של המתים, באופן כללי המוות נתפש באותה תקופה כמו לידה לעולם אחר, ולכן איסיס הייתה זו שמחייה את אוזיריס, מלך עולם המתים. הנשיות הקדושה אחראית על הלידה וגם על המוות שזה סוג של לידה מחדש. פטרה הייתה עיר מתים ונזקקה לחסדיה של הנשיות הקדושה בכדי להיוולד מחדש לעולם שמעבר, ולכן הכניסה אליה היא דרך נקיק המסמל את איבר המין הנשי.
ההשוואה של הפתח של הסיק ווגינה נשית איננה מופרכת. בננקובו ליד קרג'לי בבולגריה יש מערת ווגינה ענקית שהפתח שלה דומה מאד לזה של הסיק. בפרהיסטוריה הייתה תרבות מטריארכלית באריץ ישראל וירדן שהרבתה להשתמש בייצוגים וסמלים של ווגינה. ג'בל ביארה שהוא חלק מהמתחם של פטרה היה יישוב פרהיסטורי קדום, וייתכן שקדושת המקום עברה אל הנבטים.
הנשר שעל גג החזרנה מוסבר על ידי הארכיאולוגים כייצוג של האל דושרא, אבל אין לכך בסיס, הנשר באמנות המצרית סימל את האלוהות הנשית, אלת השמיים, ואפשר לראות בו גם את איסיס שמעופפת מעל אוזיריס ומתעברת ממנו. גם בפסל של האלה הנבטית אטרגטיס שמצאו בג'בל א תנור (אתר מקודש לנבטים מצפון לפטרה) יש נשר מעל ראש האלה אל עוזה.
זאת ועוד, לפי בדיקת כיווני השמש של החזנה, היא מכוונת במדויק כלפי זריחת השמש ביום הארוך בשנה, אלא ששמש זו מוסתרת על ידי ההרים ולא נראית, במקום השמש הפיזית החזנה מופרית, אם אפשר לומר זאת כך, על ידי שמש רוחנית. הפתחים הסגורים היו הרבה יותר חשובים באמנות העתיקה מאשר הפתחים הפתוחים, מכיוון שדרכם עברה הנפש. זה היה נכון במקרה של הדלתות המדומות בקברים במצרים, וגם במקומות אחרים. כמעט כל המונומנטים של פטרה מכוונים כלפי זריחת או שקיעת השמש ביום הארוך או הקצר בשנה ובימי השוויון, המוטיב של כניסת קרן שמש אל תוך הקבר ביום מסויים בשנה הוא עתיק מאד, מתחיל במצרים וגם הרבה קודם לכן, ונמצא במעגלי האבנים הגדולים והמגליתים הפרהיסטורים בכל העולם, ובאוריינטציה של מקדשים קדומים בנגב ובמדבריות ערב. ביסודו יש כאן חיבור של הזכרי (קרן שמש) עם הנקבי (חלל חשוך באדמה). קרן השמש כמו מעוררת את הקברים לחיים, מפרה אותם
האלה איסיס, שנחשבה להתגלמות של אל עוזה – זאת החזקה עם העוז, אלת העוצמה הנבטית והעיר פטרה, פרסונפיקציה של וונוס. עשתרת, איסיס. היא מופיעה בשני מקומות בפטרה - ההופעה הראשונה היא על החזנה בנקודה המזרחית ביותר של העיר, ההופעה השנייה היא בהמשך הוואדי שיוצא מגבל ביארה מערבה, לרגלי הר אהרון, שם נמצא מקדש של איסיס עם פסלה ושמה. לא רחוק מהמעיין הקבוע היחיד בעיר נובע לרגלי אום אל ביארה. ההר שהוא מקור מים חשוב של העיר (מים מתקשרים לנשיות).
נדמה כאילו יש מעין תכנית אב של העיר שנועדה לבטא גיאוגרפיה מקודשת, תפישת דתית.
מעניין לציין שהמונומנט המערבי ביותר בפטרה הצופה אל הנגב, המנזר – דיר, הוא בעל אוריינטציה כלפי שקיעת השמש ביום הקצר בשנה. בתוך האולם של א דיר יש משחק של אור וצל בעת השקיעה, עת שקרן שמש חודרת פנימה דרך נישות בקיר.
החוקרת הראשונה שהציעה שהייתה דת קדומה שונה מזו שהתפתחה בהיסטוריה, אוניברסלית ונוטה למטריארכליות, אלוהות נשית, הייתה מרגרט מארי, העוזרת של פלינדרס פטרי שחפרה בפטרה במשך שנתיים בשנות ה20 של המאה ה20. היא טענה שהייתה דת קדומה שהאמינה באלוהי הטבע ובאימא אדמה, ושהשרידים שלה הם המכשפות של ימי הביניים. האם מרגרט מארי חיפשה בפטרה רמזים לגבי אותה דת קדומה? האלוהות הנשית?
הנקודה העיקרית והחשובה בנושא זה היא היותה של פטרה עיר קברים, הנקודה השנייה החשובה היא שהקברים נחצבו בתוך הסלע, בתוך האדמה. הנבטים לא היו משקיעים בקברים אם לא ראו בזה צורך, תועלת. זה לא היה בכדי לפאר את עצמם, שהרי זרים לא הורשו לראות אותם. והם לא היו חוצבים בהר אולמות אדירים המכוונים כלפי זריחת ושקיעת השמש בימים מסויימים בשנה, שזה הרבה יותר עבודה מאשר לבנות בניין קבר או לחצוב מערת קבורה רגילה, אם לא הייתה בזה איזושהיא משמעות.
קבר חייב היה להיות מקום מעבר, ובמסע הזה אדם היה צריך להיוולד מחדש, המצרים בנו מקדשי מוות נפלאים ונעזרו לצורך המסע בדימויים של הטבע ובכוחות של התחייה של הצמחים או מעבר העונות והימים, הנבטים בנו מונומנטים לא פחות מרשימים ונעזרו בכוחה של האדמה הקדושה המולידה את כל היצורים מתוך עצמה, ואוספת אותם לבסוף לחיקה. חייב היה להיות פולחן אלוהות נשית משמעותי בהקשר דתי מעין זה, וזה לדעתי זה מה שאנחנו רואים ולא מבינים בפטרה.
לנשים היה מקום כבוד בתרבות הנבטית, המלכים שלהם נהגו לשאת אחיות (או שזה היה רק תואר) בסגנון התלמים, המלכה מופיעה על המטבעות מהצד השני שלהם, כתובות שהתגלו במדינה סלה מראות שנשים ירשו רכוש והיו בעלות רכוש משל עצמם.
 
הדת הנבטית
מהמעט שידוע שלנו על הפולחן הנבטי אנו יודעים שהם היו עובדי שמש, כמו קבוצות אחרות שחיו במדבר, למשל האיסיים. יחד עם זאת אחד הסמלים שלהם היה חצי הסהר של הירח בליווי כוכב, שזה הסמל שאומץ אחר כך על ידי השבטים המוסלמיים. במילים אחרות הנבטים עבדו את גרמי השמיים ואת כוחות הטבע, כמו הממלכות שקדמו להם במדבר השבאים בתימן, והמדיינים. אלא שמאחורי כוחות הטבע עמד עיקרון משותף אחד שבא לידי ביטוי בייצוג מופשט של האלים. ובמקדש מרכזי אחד בצורת קוביה שהכיל את האלים העיקריים בתוכו.
האלים הראשיים היו:
דושרא - אדון ההרים, אלו שסביב סלע ופטרה. הוא אל היום בעוד שאל קאום הוא אל הלילה. דושראה היה אל אסטרלי עם אופי ירחי או שמשי, קשור לזאוס ולעולם המתים.
הסמל שלו מרובע ועליו עניים ואף, המרובע הוא צורה מופשטת המסמלת את ההתגשמות בחומר. מרובע הוא גם סמל ללפיס לזולי – אבן החכמים, היכולה להפוך נחושת פשוטה לזהב, לגרום לאדם להתחבר לאור שבתוכו.
דושרא הוא חלק משלישיה עם קאום ועל עוזה (או אלת)
אל קאום - האל הלוחם המגן על השיירות. מגן השבט, אל מדבר, זוהה יותר מאוחר עם מרס, שומר על הנבטים בלילה, שומר על נשמות הישנים בצורת כוכבים, מלווה אותם במסעם הלילי דרך מחוזות בשמיים ומדריך שיירות במדבר.
אל קותבי - אל הלמידה, המסחר, כתיבה, מהמילה הערבית כתב – לכתוב, מצאו בוואדי רום כתובת: "אל קותבי, האחד שהוא בגאיה". ייתכן שמקורו במצרים בהקשר של פולחן האל תחות, מאוחר יותר זוהה אל קותבי עם מרקורי או הרמס.
האלות העיקריות היו:
אל עוזה - אלת הכוח,זוהתה עם איסיס. מופיעה על החזנה, שליטת האדמה אך גם מלכת השמיים, שליטת העולם התחתון. אל עוזה הייתה מלכת המים, האדמה, תבואה, מלכת העולם התחתון. סמליה הם הזודיאק, דגים, מגל, כתר, אריות, אוניות... אל עוזה מגינה על הנוסעים בימים, היא מופיעה כדולפין המלווה את הספינה.
מנוות - אלת הגורל, זוהתה עם נמסיס או טיכה. מופיעה בזודיאק שמצאו בג'בל אל תנור, לא הייתה אלה ראשית.
אלת - אלת האביב והפריון, היא זוהתה עם וונוס או אתנה. לעיתים מתמזגת עם אל עוזה, מופיעה בפסוקי השטן של מוחמד. לעיתים מופיעה בתור שלישייה ביחד עם דושרא ואל עוזה. יש אומרים שהשם אילת נובע ממנה.

פולחן במקדשים
כותב סטראבו: "הם עובדים את השמש, ונוהגים לבנות מזבח על גג הבית, ועליו הם נוסכים נסך מדי יום ביומו ומקטירים קטורת... הם עורכים סעודות משותפות בקבוצות של 13 איש, ושתי נערות מזמרות נמצאות בכל משתה".
לא הרבה אנחנו יודעים על הפולחן של הנבטים. היו להם במות במקומות הגבוהים, שם היה מזבח ומתקן טהרה – נסך, ולידו רחבה ובה שלושה ספסלים, כנראה לסעודה משותפת. בנוסף לקברים היו להם גם מקדשים שנבנו כמבנים חיצוניים (מה שמוכיח שהייתה סיבה לחפירת הקברים בסלע שאיננה מעשית), המקדש החשוב ביותר היה קצר אל בינת בפטרה. אך יש גם רבים אחרים.
המקדשים היו בנויים בצורה הבאה: חצר ומסביבה סתווים, שבהם יש לעיתים חדרים, בחצר ספסלים ושם היו עושים את הארוחות המשותפות, במרכז החצר מזבח. מהחצר יש פתח למבנה מרובע שמשני צדדיו מגדלים. במרכז המבנה קודש הקודשים – דביר, שבו אסטלת אבן מרובעת או פסל אל. לידו מזבחות קטורת. הבאים למקדש היו עולים אל הגג, דרך המגדלים, מנסכים נסך, יורדים במגדל האחר, אוכלים ארוחה טקסית בחצר, ואז נכנסים לקודש, או שרק הכוהנים היו נכנסים לקודש.
בפטרה היו שני פסטיבלים גדולים כל שנה, באביב ובסתיו שאליהם הייתה עליה לרגל, ייתכן והפסטיבלים היו קשורים לימי השיוויון. בזמנים אלו התקיימו טקסים וארוחות טקסיות לכבוד המתים, כנראה שגם קברו מתים חדשים.
 
 
 
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו