הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

שייחה חדיגה - טיולים לרחבי העולם

שייח'ה חדיג'ה

שייח'ה חדיג'ה היא מורה לריקוד הסופי. למרות שמה המוסלמי, היא נולדה כיהודייה בברוקלין, והייתה רקדנית אשר למדה בבית הספר למחול של מרתה גרהם. היא נתפשה לדרך הסופית כבר בשנות ה-70 של המאה ה-20 ושינתה עקב כך את שמה ואת אורחות-חייה. הסופים מדגישים את האהבה כדרך חיים, וחדיג'ה היא דוגמא חיה לכך; מרוכזת בחוויה הפנימית, היא מסתובבת בעולם כדי להפיץ את הבשורה של רומי. את השיעורים אותם היא מנחה לעולם אינה מכינה מראש, פרט לכמה שירים של רומי שתמיד נמצאים באמתחתה. חלק מייחודה הוא מדי פעם לפצוח בריקוד אקסטאטי סוער.

חדיג'ה ההיסטורית הייתה אשתו הראשונה של הנביא מוחמד. היא הייתה אישה עשירה ממכה שברשותה היו שיירות מסחר, מבוגרת ממנו בחמש עשרה שנים. מוחמד עבד בשבילה כמוביל שיירות, וייתכן מאד שהיא שימשה כמעין דמות אם בשבילו. בזמן שזכה להתגלות הראשונה של הקוראן מידי המלאך גבריאל, זועזע מוחמד עד עמקי נשמתו מהחוויה המיסטית הבלתי צפויה. הדבר הראשון שעשה היה לרוץ אל חדיג'ה ולבקש ממנה שתחבק אותו.
לחדיג'ה "שלנו" יש תמיד חיבוקים מכילים ואוהבים, מבט אוהב ומקבל, ואין ספק שהיא דמות- אם משמעותית עבור רבים מתלמידיה. אחרי מפגשים ספורים, ולעתים אף לאחר המפגש הראשון, אנשים מוכנים ללכת אחריה באש ובמים (אבל זה משתנה יותר מאוחר).
 
באחת הפעמים הופיעה במפגש של חדיג'ה רקדנית שמעבירה סדנאות של ריקודים מקודשים. היא שאלה אותה לגבי שילוב ההתלהבות הסוחפת שבמסע הרוחני בתוך שגרת החיים המונוטונית לעיתים, וניכר היה שהנושא מציק לה.
"איך ניתן לעשות את המסע הרוחני ולשלב אותו עם כל ההתחייבויות של החיים?" היא שאלה.
כתשובה החלה חדיג'ה לספר על חייה:
"גידלתי חמישה ילדים, שלושה שלי ושניים של בן זוגי, ותמיד העברתי סדנאות ועבדתי קשה לפרנסתי. ובכל זאת, תמיד היה לי תרגול רוחני כלשהו, מכיוון שהתרגול לא היה בשבילי מעמסה, אלא מקור של עידוד וכוח, ואיפשר לי להיטען ולנוח מהחיים."
"כשהייתי צעירה הייתה לי אפשרות ללמוד ריקוד אצל מרתה גרהם, דבר שרציתי יותר מכל. אלא שהורי רצו שאצליח קודם כל בלימודי. לכן, הגעתי איתם להסכם שאסע לשיעורים של מרתה גרהם אחר הצהריים, וזאת רק לאחר שאשלים את חובותיי. למדתי בברוקלין והשיעורים היו במרכז מנהטן. כל יום הייתי יוצאת מהבית בשש בבוקר, לומדת עד ארבע ואז נוסעת במשך שעה למנהטן ולומדת שוב, עד השעה תשע בלילה, ריקוד אשר כלל תרגולים פיזיים קשים. חזרתי הביתה בעשר בלילה כשלפני עדיין שיעורי הבית, אבל אהבתי כל רגע והייתי מחכה בהתרגשות ליום המחר. התשוקה לריקוד ולמפגש עם המורה המופלאה הזו מילאה אותי, וזה מה שצריך לעשות; למצוא את הדבר שיעורר בך את התשוקה הזו."
"כשפגשתי את הריקוד הסופי ידעתי שפגשתי את התנועה המושלמת. האיש שהדגים את הריקוד לא היה סופי ומן הסתם היה היפי אבוד שחיקה משהו שמצא במסעותיו. אבל בשבילי זאת הייתה התנועה המושלמת. ידעתי שאני רוצה את הדבר הזה יותר מכל דבר אחר בעולם, ראיתי דרכו את המקור של הריקוד, ודבר לא יכול היה לעצור אותי בדרך הזו.
את צריכה למצוא את הדבר שיעורר בך את התשוקה, ואז כל השאר יהיה קל. התרגול הרוחני לא צריך להיות מעמסה, עוד דבר ש"צריך" לעשות, אלא תשוקה, אהבה, וזה ייתן לך את הכוח לעשות את כל השאר."
חדיג'ה סיימה את דבריה וכולנו יכולנו לשמוע את אנחת הרווחה היוצאת מליבה של השואלת.


 

טיול בירושלים

מצאתי את חדיג'ה בחנות הצעיפים בשוק של העיר העתיקה, קונה כמאתיים צעיפים שיחולקו כמתנות באמריקה ובקוניה. שאר בנות הקבוצה היו מפוזרות בחנויות שמסביב.
בתקופה הרומית היה חוק שנקרא החוק ה'אופאי', אשר נחקק בזמן המלחמות עם קרתגו. לפי חוק זה אסור היה על נשות רומא לצאת לקניות בזמן מלחמה, ואכן קופת המדינה ניצלה. אלא שלאחר המלחמה לא הזדרז הסנאט לשנות את החוק, ורק הפגנה סוערת של נשות רומא הביאה לביטול הגזרה. מייד אחר כך עלתה הצריכה הפרטית פלאים ורומא הגיעה לסף פשיטת רגל. רק כיבוש מוצלח של ערב המאושרת והשתלטות על סחר הבשמים הנבטי, הביא הקלה לקופת האוצר.

השעה הייתה כבר לקראת צהריים ונראה היה שלא נספיק לראות מאומה מירושלים. ישנם שלושה מקומות שהם בגדר חובה למבקר בעיר הקדושה: האחד זה כנסיית הקבר – המקום בו נצלב ישוע, נקבר וקם לתחייה; השני זהו הכותל – המקום המקודש ביותר בעולם ליהודים; והשלישי הוא כיפת הסלע – המקום שממנו הנביא מוחמד עלה לשמיים במסע הלילי.
כשמוחמד עלה לשמיים מירושלים, הוא קיבל מאלוהים את סודות התפילה המוסלמית, ומאז ועד היום, כל תפילה אשר נישאת בירושלים שווה חמש מאות תפילות במקום אחר. חדיג'ה מעולם לא הייתה בכיפת הסלע והיה חשוב לה מאד להתפלל במקום, אלא שבינתיים חששתי שהבנות מבזבזות את הזמן בקניות! מתחם כיפת הסלע פתוח לביקורים במשך שעה אחת בלבד – בצהריים. פחדתי שנפספס את השעה הזאת ולכן עזבנו במהירות את חנות הצעיפים, מבטיחים למוכר לשוב מאוחר יותר. אלא שחלק מהבנות התעכבו, וכך מצאנו את עצמנו דוהרים לכיוון הר הבית כשאנחנו משאירים את כרמן מאחור.
"היא כבר תסתדר", אמרה לי חדיג'ה.

אצל הסופים יש מונח הנקרא "תווכל" – ביטחון באל, אמונה שהכול יסתדר לטובה. בדרך כלל שום דבר לא מסתדר, וכך גם היה במקרה של כרמן. היא לא מצאה אותנו ותעתה אבודה במשך שעות ארוכות בעיר העתיקה – אך זה כבר סיפור אחר... לנו בכל מקרה, הדברים אכן הסתדרו לטובה.
 
בכניסה למסגדים ביקשו אנשי הווקף מהחבורה הצבעונית לדקלם את סורת הפתיחה של הקוראן, סורה זו מכילה בתוכה את כל סודות הדרך הרוחנית. איבן עראבי מספר על אישה קדושה שחיה במדבריות הסהרה וידעה להמציא מים ואוכל במדבר רק על ידי דקלום סורה זו. זהו פרק הפתיחה של הקוראן, מעין "שמע ישראל" של המוסלמים, שחוזרים עליו בתפילות שוב ושוב:
"בשם אלוהים הרחמן והרחום,
יבורך האל ריבון העולמים, הרחמן והרחום מלך יום הדין.
אותך נעבוד וממך נבקש עזר.
הנחנו בדרך הישר, דרך אלה אשר הנחית אותם,
אשר לא החרון עליהם ולא מן הטועים."
 
במהלך סדנאות הריקוד עם חדיג'ה נהגנו מדי פעם לדקלם סורה זו. בתחילה עורר אצלי הדבר התנגדות, אך לאחר זמן ראיתי את החשיבות של תרגול זה. כמו תפילת "אבינו שבשמיים" הנוצרית, או "שמע ישראל" היהודית, במשפטים ספורים אלו טמונה כל התורה כולה. החזרה על פסוקים אלה כיוונה אותנו לרקע שעליו צמח הריקוד הסופי וליתר אחדות עם רוב האנשים בעולם המתרגלים את הדרך.
 
המשפט האחרון בסורת הפתיחה נקרא בערבית "אלמג'דרובי עליהום", כלומר, "כעסת עליהם". הפונדמנטליסטים המוסלמים מפרשים פסוק זה כמכוון ליהודים, אשר עליהם חרון האל, על כי המרו את פיו והתעקשו לא לקבל את הדרכתו. אך זהו פירוש מעוות שאינו מקובל על הסופים. הכעס הוא תכונה אנושית. מוזר לחשוב על האל ככועס, על מה הוא כועס? הכעס, אם כן, לא בא מן האלוהים, אלא מבני האדם, והוא זה שמוביל אותם ישירות לגיהינום, אותו הם יוצרים בליבם ומחשבתם. אפשר אולי לתקן את פסוק זה ובמקום להגיד: "דרך אלה אשר הנחית אותם אשר לא החרון עליהם" לומר: "דרך אלה אשר הנחית, אשר לא מלאים בחרון", שהרי החרון הוא ההורס הגדול ביותר של התכונה הטובה.
רומי אומר: "בכעס תהיה כמו מת". הסופי מצווה לאהוב את כולם, גם את השונאים. הכעס הוא אבי כל חטא, אבי השנאה, קנאה, נקמנות ואלימות. הפירוש הסופי לפסוק האחרון של סורת ה"פתיחה", מאפשר לי לקבל את התפילה. איך אפשר שהרחמן והרחום המוזכר בתחילת התפילה יכעס? שהרי גם ביום הדין הוא רחמן ורחום.



 
למרות שידעתי את הסורה בעל פה, נשארתי מחוץ למסגד. אני מזהה את עצמי כיהודי, ובתור שכזה הכניסה למסגדים אסורה. הזמן עבר בעצלתיים, ולאחר שעתיים של תפילה וביקור בהר הבית חדיג'ה הופיעה והלכנו לאכול. השעות נקפו ועדיין לא ראינו את כנסיית הקבר... רק לקראת ערב הגיע הרגע הגדול. הכנסייה הייתה מלאה באנשים. תהלוכה של נזירים ארמנים עברה לפנינו תוך כדי שירה ולאחריה תהלוכה של נזירים אורתודוקסים עם קטורת ותלבושות מרהיבות. היה קסם באוויר והרגשנו כאילו אנחנו בעולם אחר. מסביב לקבר הקדוש ישנו מבנה עגול שנקרא רוטנדה.
"מבנה זה שימש לסיבובים סביב הקבר", הסברתי.
"כל חג פסחא מסובב ההמון את הקבר בטקס האש הקדושה".
בעודי אומר את המילים "סיבובים" ו"מסובב" הרגשתי שמשהו קורה...
 
בכניסה לקבר היה תור ארוך כבדרך כלל, אבל חדיג'ה כבר לא הייתה שם. ליד הקבר ישנו אולם צדי ובו פסל של מריה מגדלנה נפגשת עם ישוע לאחר תחייתו. לפני הפסל רצפת שיש חלקה ועליה עיטורי עיגולים. שמתי לב שמבטה של חדיג'ה מופנה אל הרצפה ועל פניה חיוך שובב. היא הייתה נעולה על המטרה ולא נותר לי לעשות דבר, אלא להתרגל לעניין ולקוות שהוא לא יעורר מהומה רבתי.
"הרצפה הזאת נראית לי ממש אידיאלית להסתובבות!" היא לחשה בממזריות והחיוך השובב לא מש מזוויות עיניה.
וכך, אישה גדולה ומלאה אהבה, ילדה בגוף של אישה, חוללה לה מול פסלה של מריה מגדלנה, בלב כנסיית התחייה, שלימים תקרא "כנסיית הקבר", מחול סופי סוער מבית מדרשו של ג'לאל א-דין רומי, מיסטיקן מוסלמי בן המאה ה-13.
היה זה רגע קסום. עמדתי לידה, משתדל לשלוח תמיכה ולנצור את הרגע בליבי. לא נראה היה כאילו לאנשים במקום אכפת או ששמו לב למאורע יוצא הדופן. חשבתי בליבי, שאם ישוע עדיין היה בקברו, הוא היה מתעורר. אלא שהוא קם לתחייה כבר לפני אלפיים שנה.
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו